הזיכרון הארגוני כמצפן אסטרטגי- על תודעה זהות ומשמעות בניהול מערכות ציבוריות וביטחוניות

 הזיכרון הארגוני כמצפן אסטרטגי

על תודעה זהות ומשמעות בניהול מערכות ציבוריות וביטחוניות

מאת ד"ר יריב וינצר, סוציולוג עורך דין אסטרטג מומחה איפכא מסתברא

הארגונים בישראל לא קורסים בגלל שחיתות אלא בגלל שכחה. כאשר ארגון מאבד את זיכרונו הוא מאבד את נשמתו. הזיכרון הארגוני הוא לא נוסטלגיה אלא מצפן שמכוון את המערכת קדימה. 

תקציר

המאמר בוחן את מושג הזיכרון הארגוני לא כמאגר מידע או תיעוד אדמיניסטרטיבי אלא כיסוד תודעתי החי בתוך ארגון ומהווה את נשמתו.

כאשר ארגון מאבד את הזיכרון הזה הוא מאבד את משמעותו. ניתוח זה מראה כי האתגר הניהולי הגדול בעידן החדש איננו החדשנות אלא היכולת לזכור.

לזכור את הלקחים, את הערכים ואת ההקשר האנושי של הפעולה.

מאמר זה מציע קריאה אסטרטגית לזיכרון ככוח מניע, לא כעוגן מעכב.

מתוך ניסיון בליווי ארגונים ביטחוניים, ציבוריים ועסקיים מוצגת כאן תפיסה כוללת של ניהול תודעתי שבו שימור הזיכרון הופך לכלי הנהגה ולבסיס זהות מערכתית.

מילות מפתח

זיכרון ארגוני. תודעה ארגונית. זהות מוסדית. ניהול מערכות. אסטרטגיה. המשכיות. למידה ארגונית. אחריות ציבורית.

מבוא

במהלך עשרות שנות ליווי ארגונים ביטחוניים ממשלתיים ועסקיים למדתי כי מה שמחריב מערכת מבפנים אינו שחיתות או חוסר יעילות אלא אובדן הזיכרון הארגוני.

ברגע שהמערכת שוכחת את עצמה היא מאבדת את ההיגיון הפנימי שמחזיק אותה. היא מאבדת לא רק נתונים אלא נשמה.

הזיכרון הארגוני הוא מערכת חיה של חוויות משמעות והקשרים בין אנשים. הוא קושר בין עבר להווה ומעניק משמעות לפעולה. בלעדיו אין זהות אין המשכיות ואין כיוון.

כאשר ארגון מאבד את זיכרונו הוא נשאר עם כללים אך בלי רוח. הכללים שומרים על המבנה החיצוני אך לא על הלב. במצב כזה החדשנות הופכת לרעש. כל מנהל מגיע עם אג'נדה חדשה מוחק את קודמו וממציא כביכול עולם חדש. אלא שזו אינה חדשנות אלא אמנזיה ניהולית.

במקום להתחדש מתוך זיכרון הארגון מוחק את עברו ובכך משחזר את שגיאותיו. כך נוצר ארגון המתקדם אחורה.

הדיון

הזיכרון הארגוני כתודעה מצטברת

הזיכרון הארגוני איננו ארכיון אלא תודעה חיה. הוא נוצר מן החוויות המצטברות של העובדים מן ההחלטות והטעויות ומן הסיפורים הלא כתובים. בארגון בריא הזיכרון זורם בין הדורות בין הוותיקים לחדשים ובין הפריפריה למרכז.

הוא מעצב את הזהות המשותפת ומעניק עומק לשפה הארגונית.

כאשר הזיכרון הזה נשמר נוצרת המשכיות שמאפשרת שינוי מושכל. כאשר הוא נעלם הארגון חוזר על עצמו כאדם שאיבד את דרכו.

כיצד ארגון שוכח

השכחה הארגונית איננה מקרית. היא נובעת ממבנים מודרניים ומהלחץ המתמיד על חדשנות מהירות ותדמית.

מחזור הנהלות מהיר מדי מונע רצף של ידע. כל מנהל חדש מוחק את הקודם כדי להציג הישגים מהירים. תרבות ה"דף החדש" הופכת לערך עליון עד שהעבר מוחלף באשליית התקדמות.

גם הטכנולוגיה תורמת לשכחה. מערכות ניהול ידע ממלאות כוננים אך לא תודעות. המידע נשמר אך ההקשר האנושי נעלם. אין מי שמחזיק את המשמעות.

לצד זאת קיימת מגמה של פוסט מודרניזם ניהולי שבו מוחקים היסטוריה בשם גמישות. אך מחיקת העבר היא גם מחיקת יכולת הביקורת.

השליטה בזיכרון היא שליטה בזהות. כאשר מוחקים את ההיסטוריה מוחקים גם את המצפן.

המחיר של שכחה

איבוד הזיכרון הארגוני גורם לנזק מצטבר.

הטעויות חוזרות על עצמן כי לא נלמדו. תחושת המשמעות בקרב הוותיקים קורסת כי הניסיון שלהם נדחק לשוליים. השפה המשותפת נעלמת ומחליפה אותה שפת מצגות ותדמיות.

וכשאין שפה אין תרבות.

 בהיבט האסטרטגי אובדן הזיכרון גורם לחוסר עקביות. ההחלטות מתחלפות לפי מצב רוח פוליטי או אישי ואין קו רציף. המערכת מאבדת את יציבותה התודעתית.

האדם שנושא את הזיכרון

הפתרון איננו מערכת אלא אדם. בכל ארגון בריא חייב להיות מי שנושא את הזיכרון. לא כפקיד תיעוד אלא כפרשן משמעות. שומר הזיכרון הוא הדמות המחברת בין הדורות. הוא אינו אדם של כוח אלא של עומק.

תפקידו להזכיר לארגון מה כבר נעשה מה הצליח ומה נכשל. הוא מחזיק את ההקשר האנושי שמאפשר קבלת החלטות שקולה. בנוכחותו ההחלטות אינן מואטות אלא מתייצבות.

הזיכרון כטיפול

השכחה הארגונית היא גם מנגנון הגנה. כאשר ארגון חווה כשל או ביקורת הוא מעדיף לשכוח כדי להמשיך לתפקד. אך מה שמודחק חוזר.

ארגון שלא לומד מהעבר שלו חוזר אליו. לכן העבודה על הזיכרון היא תהליך טיפולי. היא אינה נוסטלגיה אלא ריפוי זהות.

כמו באדם גם בארגון טיפול בזיכרון פירושו להפוך את הכאב למודעות. לזהות את הדפוסים החוזרים ולתרגם אותם לתובנות ניהוליות.

הזיכרון הביטחוני

במערכות ביטחון הזיכרון הארגוני הוא עניין של חיים ומוות. כל מלחמה נפתחת בהצהרה על הפקת לקחים אך מסתיימת בדו"ח שנשכח במגירה. הדו"חות אינם הזיכרון.

הזיכרון הוא האנשים שנושאים את החוויה.

מאות אלפי אנשי ביטחון עברו במערכות לאורך השנים ונשאו ידע חי שאיננו מתועד. כאשר הידע הזה אינו נאסף הוא נעלם עם האנשים.

לכן שמירת הזיכרון הביטחוני היא אחריות לאומית. היא אינה רק איסוף מסמכים אלא שימור תודעה. אם לא יוקם מנגנון שיאסוף את החוויות האנושיות של הדורות הבאים המערכת תחזור על טעויותיה בכל סבב חדש.

הזיכרון ככוח אסטרטגי

במבט איפכא מסתברא הזיכרון איננו מה שמעכב שינוי אלא מה שמאפשר אותו. חדשנות אמיתית נשענת על הבנה עמוקה של ניסיון העבר.

ארגונים מצליחים הם אלה שהפכו את הזיכרון לכלי ניהולי. הם למדו לא רק מה עובד אלא גם למה זה עבד.

הזיכרון הוא מצפן שמונע דשדוש ומאפשר כיוון ברור.

הזיכרון מונע התאהבות באשליות של חדש. הוא מזכיר למנהלים כי מה שנראה מבריק הוא לעיתים שחזור של טעות ישנה. בכך הוא שומר על אחריות אסטרטגית.

מבחן ההנהגה

המנהיגים של העת החדשה נמדדים ביכולת לזכור. לא עוד רק בשאלה מה אתה מתכנן אלא מה אתה יודע שנשכח.

הנהגה אחראית היא זו ששואלת בכל דיון מה כבר קרה בנושא הזה מי ניסה לפני מה למדנו ומי מחזיק את הידע החי. מנהל שאיננו שואל שאלות זיכרון איננו מנהיג אלא טכנאי.

לכן בכל מערכת ציבורית או ביטחונית יש למנות לפחות אדם אחד שתפקידו להחזיק את הרצף. מי שמוסמך לומר זה נעשה בעבר כך זה נגמר. לא כדי לעכב אלא כדי לשקף.

בניית מערכת זיכרון חיה

בניית זיכרון ארגוני איננה פעולה חד פעמית אלא תהליך מתמשך. היא מתחילה במינוי שומרי זיכרון וממשיכה ביצירת מערכות תיעוד אנושיות הכוללות ראיונות עומק עם עובדים ותיקים ותיעוד תהליכים במבט אנושי.

יש ליצור שפה ארגונית אחידה הכוללת סמלים טקסים ומטאפורות שמחזיקות את הזהות. יש לקיים מפגשי זיכרון תקופתיים שבהם משתפים סיפורים ולקחים. יש להבטיח לימוד רב דורי כך שכל עובד חדש ישמע את הסיפור הארגוני לא רק את הנהלים.

הזיכרון צריך להיות חלק מהתרבות הניהולית לא מתוספת ביורוקרטית.

האחריות הציבורית

במדינה כמו ישראל שבה הדרג המדיני והניהולי מתחלף בתדירות גבוהה שמירת הזיכרון היא אחריות לאומית.

מערכות הביטחון הממשלה המשפט והחינוך כולן סובלות מאותה מחלה של אמנזיה מוסדית. המדינה מתגאה בלמידה אך איננה שומרת את הזיכרון.

ללא מנגנון זיכרון מוסדי אמיתי לא נוכל ללמוד באמת. נחזור שוב ושוב על אותן טעויות רק עם סיסמאות חדשות. הזיכרון הלאומי והארגוני הוא תנאי לקיומה של מדינה בעלת אחריות.

סיכום

הזיכרון הארגוני הוא חמצן. הוא מחבר בין אדם למוסד בין עבר להווה בין ידע לזהות. ארגון ששוכח את עצמו מאבד את נשמתו.

מערכת שאיננה שומרת על האנשים שנושאים את סיפוריה מאבדת את היכולת להנהיג. במונחי אסטרטגיה הזיכרון הוא כוח רך המגן מפני התפוררות. הוא אינו עוגן המעכב תנועה אלא הגה המכוון קדימה.

דווקא בעידן של חדשנות מתמדת וריענון תמידי יש צורך בזיכרון ישן. הוא שמאפשר להבחין בין שינוי אמיתי למחיקה מסוכנת.

זה הזמן למנות שומרי זיכרון בכל מערכת ציבורית וביטחונית. לא עוד ועדות לקחים שמעלמות אלא מצפן אנושי חי שמחזיק את ההיגיון הפנימי של הארגון.

כי מדינה ששוכחת את עצמה מאבדת את דרכה.

 המלצות אסטרטגיות

1. הקמת מנגנון קבוע לשימור הזיכרון הארגוני בכל מערכת ציבורית וביטחונית.

2. מינוי שומרי זיכרון בעלי תוקף מוסדי בלתי תלוי.

3. הפיכת תהליכי למידה ולקחים למרכיב ניהולי קבוע ולא לאירוע זמני.

4. עיצוב שפה ארגונית ותודעתית אחידה המחברת בין דורות.

5. שילוב עובדים ותיקים כמורי דרך והענקת ערך מוסדי לניסיון המצטבר.

החדש איננו מי שמוחק את הקודם אלא מי שמחבר את מה שהיה אל מה שיהיה.

ד"ר יריב וינצר

סוציולוג עורך דין אסטרטג מומחה איפכא מסתברא

משרד עורכי הדין וינצר & וינצר

ד"ר יריב וינצר עורך דין ד"ר לסוציולוגיה נוטריון אסטרטג מומחה איפכא מסתברא.

עו"ד אדם וינצר תביעות אזרחי ביטוח,  ביטוח לאומי משרד הביטחון ליטיגטור

כפר קאסם . שערי תקווה

טלפון נייד ☎️  עו"ד אדם 0546149150

📞 עו"ד ד"ר יריב וינצר 0523232223.

 #זיכרון_ארגוני#אסטרטגיה#ניהול_תודעתי#איפכא_מסתברא#הנהגה#מערכות_ציבוריות#זהות_ארגונית#חדשנות#למידה_ארגונית#ניהול_ישראלי#מחשבה_אסטרטגית#תרבות_ארגונית#מנהיגות