רק לא ביבי - ניתוח אסטרטגי ד"ר יריב וינצר.

רק לא ביבי  - ניתוח אסטרטגי  

ד"ר יריב וינצר.

מבוא.

תופעת רק לא ביבי נולדה כתסמונת של דחייה. היא צמחה כמסד רגשי, כמסגרת שלילה, כמיתוג של התנגדות. אך תנועה המבקשת לנצח חייבת להחליף שלילה במבנה. היא חייבת להחליף סיסמה בתכנית הפעלה.

נכון להיום, מי שמביט במפה רואה שני מחנות.

מחנה ימין המאוגד סביב כתובת אחת. מחנה מתנגד מפוצל סביב כמה ראשי מחנה שרואים עצמם כראש ממשלה.

במבחן הכוח הפוליטי, המוסדי, התודעתי, זו נקודת הכרעה. לכן רק לא ביבי לא צונח מן השמיים ולא מנצח. לא משום שהוא בלתי מנוצח, אלא משום שמולו אין תצורה מנצחת.

יש רגשות, יש כישרונות,  אין ארכיטקטורה.

מסגרת מושגית.

פוליטיקה בישראל היא כלכלה של גושים.

יש גוש דתי לאומי וחרדי עם נאמנויות מוסדיות עמוקות.

יש מרכז חילוני עם מסגרות חלשות יותר.

יש שמאל מצומצם בין הגושים פועלות מפלגות גשר שמנסות לתווך קולות.

הניצחון בישראל מתרחש בשלושה רבדים.

רובד ראשון הוא מפלגה ראשית שמביאה נפח מנדטים יציב.

רובד שני הוא יכולת להרכיב קואליציה סגורה מתוך נאמנויות זהותיות.

רובד שלישי הוא דימוי מנהיגותי שמסוגל להכריע את המגרש בזמן משבר.

נתניהו צבר הון על פני שלושת הרבדים. יריביו צברו חלקי הון. לא מערכת שלמה.

רובד הראשון הוא שומר מקום גבוה בין המפלגות, גם כאשר הגושים מתנודדים. מדגמים ועמודי סקרים מעידים על תנודתיות אך גם על מעמד ליכוד כמפלגה גדולה בתרחישים רבים בסתיו 2025 , לצד חוסר ודאות בגושים, כפי שניתן לראות בסיכומי סקרים ובדיווחי חדשות ישראליות מעודכנות.

רובד השני, היכולת לגשר מהר לקואליציה נשענת על חרדים ועל הציונות הדתית ועל קהלים ימין מובהקים. היכולת הזו מותנית בכתובת אחת. בימין אין היום דמות בעלת ממד תודעתי ומוסדי המשיגה את מנגנון הנאמנויות הזה תחתיה. יש שמות. יש רצונות. אין ממסד חלופי בשל. הדיון על יורשים בימין מתרחש תקופה ארוכה, אך הוא נותר תיאורטי או תלוי נסיבות והמערכת הפנימית בליכוד מראה כושר ספיגה והדרה של מתחרים פוטנציאליים.

צעדים משמעתיים כלפי בכירים מעידים על מבנה מנהיגותי ריכוזי שמתקף את השלטון הפנימי ומקטין סיכויי קרב ירושה מיידי. זהו סימפטום של מפלגה שמסדרת שורות סביב כתובת אחת ולא מכינה במה מסודרת לחילופין.  

רובד השלישי, דימוי מנהיגות בזמן מלחמה ובזמן משבר. בישראל נוטה הציבור לשמר מצב קיים עד שמוצגת חלופה בטוחה יותר. משבר מעצים חששות. מנהיג שמבקש ניצחון מציב בטחון, המשכיות, והבטחת שליטה. יריב שמבקש להפיל מנהיג חייב להציג בטחון, רציפות ויכולת להרכיב ממשלה מידית.

כאן נמצא הפער. מחנה רק לא ביבי הציב שלילה, הציב ביקורת, אך לא השלים ארכיטקטורת ממשל, לוח זמנים, צוות וחוזה פוליטי מול הקהלים הדרושים לבניית קואליציה.

הסיבה אינה טיפשות ואינה רשלנות. הסיבה היא כלכלת תמריצים פנימית. כל ראש מחנה רוצה להיות ראשון. תוסיפו חלוקת קהלים, זהויות, והיסטוריה, וקיבלתם מחנה שמעדיף להישאר פתוח ולא להינעל תחת הנהגה אחת.

מצב נתון.

הליכוד נותר ברוב הסקרים אחת משתי המפלגות הגדולות, לעתים הגדולה ביותר, אף שבמפת הגושים אין הכרעה יציבה. סקרי אוקטובר הצביעו על תנודות חריפות, על תרחישים שבהם תיתכן עליונות לגוש מתנגד ועל תרחישים שבהם הליכוד מוביל כמפלגה, אך היכולת להרכיב ממשלה תלויה בשותפים. לכן התוצאה תלויה באיחוד מחנות ובקווי חיבור. כאשר אין איחוד ואין מועמד מוסכם לראשות הממשלה במחנה המתנגד, גם יתרון רגעי בסקרים אינו הופך מיד לתשובה שלטונית. הדיווחים על תיאום בין יריבי נתניהו ללא איחוד מסודר ממחישים את הבעיה. התיאום מסמן כוונה, אך לא מחליף כללי משחק. בלי פריימריז פתוחים, בלי מנגנון בחירת מועמד, בלי משמעת גושית, אין הכרעה אמיתית.

שאלת יורש מימין.

בשדה הימני נבחנים שמות כמו יואב גלנט, ניר ברקת, יולי אדלשטיין ולעתים דמויות ביטחוניות מחוץ למערכת המפלגתית, למשל ראש מוסד לשעבר יוסי כהן.

אך בחינה של השטח מלמדת כי איש מהם לא בנה עד כה שריר תודעתי יציב ברמת הנהגה לאומית רחבה. חלקם נתפסים טקטיים. חלקם טכניים. חלקם אזוריים. המגרש האלקטורלי של הימין אינו מחליף דמות מרכזית ללא אירוע מכונן עם מנגנון מפלגתי סגור. שחקנים חוץ מפלגתיים מנסים לפרוץ אל הזירה. סקרי תרחישים שהכניסו מועמדות חדשה כזו הניבו תמונות נוגדות. לעתים אפקט סקרני נקודתי. לעתים אי השפעה. אף אחד מהם לא הפך עד כה לעוגן הנהגתי בימין. זו אינדיקציה סוציולוגית חשובה. המערכת מעדיפה מוכרות, רשתות נאמנות ושותפות היסטורית על פני הבטחה חדשה.

המחנה המתנגד.

התחרות על ראש המחנה משמרת פיצול. יש רצון של בנט לחזור למגרש. יש התעקשות של לפיד על הנהגה. יש תנועה של איזנקוט. יש נכונות של ליברמן לקחת אחריות. יש נוכחות של דמוקרטים ושל כוחות אזרחיים חדשים. הסקרים מציגים תרחישים שבהם איחוד של שלושה שחקנים קופץ קדימה, אך גם מראים שבלעדיו העסק נשאר תקוע. הם גם ממחישים דפוס חשוב. הציבור מוכן להקשיב לאלטרנטיבה, אך רק כאשר היא חד משמעית, ממוקדת ואינה תלויה במיקוח של אגו. ברגע שהאלטרנטיבה נשארת פלורליסטית ללא מנגנון הכרעה, היא נחלשת. המסקנה ברורה.

לא מספיקה תבונה אישית של מועמדים. צריך נוהל. צריך מבנה.  

מדוע רק לא ביבי לא מנצח.

שלילה אינה חוזה.

שלילה אינה קואליציה.

שלילה אינה ארגון שטח.

כדי להפוך שלילה לניצחון צריך שלושה נדבכים.

*נדבך זהות חיובית, מה אנו מציעים ולא רק מה אנו שוללים.

*נדבך ארגוני, מי הגוף שמחליט, מי ממנה, מי מממן, מי מדבר, מי שותק.

*נדבך משמעתי, כיצד סותמים חורים בזמן קמפיין, כיצד סוגרים רשימות, כיצד משיקים ממשלה ביום אפס.

נכון להיום, נדבך הזהות נשאר כללי. נדבך הארגון נשאר חלש. נדבך המשמעת נשאר מתנדנד. מול זה עומדת מכונה ותיקה. עם חולשות. עם שחיקה. אך מכונה. מכונה מנוסה שיודעת להפעיל דפוסי נאמנות, יודעת להקריב משבצות כדי לשמור הנהגה, יודעת לנצח זמן. זו תכלית מקצועית קרה.

איפכא מסתברא.

רבים יאמרו כי הלך הרוח הציבורי נגד נתניהו. ההפגנות גדולות. האמון נשחק. השחיתות עומדת ברקע. המלחמה התארכה. יש דוחות. יש ביקורת. כל זה נכון. אך באותה נשימה צריך לשאול שאלה הפוכה. האם למתנגדים יש תצורת שלטון מוכנה. האם יש שותפות חרדית יציבה. האם יש פשרה עם הציונות הדתית. האם יש תיבת כלים של ביטחון, כלכלה, אזרחות ומשילות שמקבלת ברכת קהלים החיונית להרכבת ממשלה. ללא אלה, זעם ציבורי מתרגם לכל היותר להעברת כיסאות בין מפלגות בתוך המחנה, לא לניצחון מול המחנה היריב.

ותזכורת חשובה.

מרחב הגושים נטה לימין לאורך שנים. השמאל הצטמצם. מרכז נע בתנודות. זה מחייב ארכיטקטורה מדויקת. מספרי הסקרים מעידים על תנודות ועל כשלי הכרעה שנשמרים כבר חודשים והספרות הפרשנית מצביעה על חולשה מוסדית של האופוזיציה מול מבנה כוח ימני שמרני.

פרסונליזציה מול מוסדות. נתניהו בנה מותג אישי שחורג מן המפלגה. הוא בנה ציוות עם חרדים, עם קהלים מסורתיים, עם קהלים פריפריאליים, עם קהלי ביטחון.

ליכוד בנתניהו הוא מפלגה עם מנהיג.

ליכוד בלי נתניהו הוא שאלה פתוחה.

אימפריות מנהיגות כאלה נוטות לקרוס רק כאשר בתוך הבית מתהווה מרכז משיכה חלופי. זה לא קרה. ניסיונות של בכירים ליצור עצמם כחניכים או כיורשים לא הפכו לתנועת שדה. מבחוץ, מי שמבקש לנצח חייב להכיר בתופעה הזו. לא קמפיין פרסונלי נגדו. לא עוד שלטי רחוב. אלא פרויקט מוסדי ארוך טווח שמספק עוגן חדש לבוחרי ימין פתוחים. בלי לכבדם לא תקום ממשלה אחרת.

המדיות וה- פריימים.

פוליטיקה מודרנית היא תחרות על מסגרות חשיבה. נתניהו מטמיע פריימים מגינים. מלחמה היא מסגרת.

הישרדות היא מסגרת.

מנהיגות מול כאוס היא מסגרת.

המחנה המתנגד נוטה לבחור פריימים שיפוטיים. שחיתות. כישלון. אובדן אמון. הציבור מבין, אך בזמן חרדה הוא מכפיל זהירות. לכן, כדי לשנות תודעה, צריך פריימים של פעולה, של מדידה, של תוצאה. צריך להיכנס לדיון בביטחון ולהציג דפוס פעולה שאינו רק ביקורת. צריך להיכנס לדיון בניהול משבר ולהציג שיטה.

צריך להיכנס לדיון ביחסי חוץ ולהציג רשת. בלי אלה, מטח טיעונים מוסרי אינו בונה רוב והבעיה כפולה. כשהמחנה מציג כמה ראשים, המסרים סותרים או מתפצלים. לכן השדה התודעתי נשאר פתוח עבור מנהיג אחד. מי שמגדיר את השאלה קוטף את התשובה.

כלכלת קואליציה.

בישראל אין ממשלת מרכז בלי שותפות עם חרדים או עם הציונות הדתית או עם מפלגות ערביות. כל ציר כזה דורש אמון עמוק. המחנה המתנגד נמנע שנים משותפות מלאה עם חרדים. הוא גם נמנע מחוזה עמוק עם מפלגות ערביות. הוא מנסה להחזיק כל האפשרויות יחד. זו נוסחה לתקיעות. אנשים רציונליים מבינים כי הסכם צריך כתובת. אי אפשר להבטיח לכל קהלים דבר והיפוכו. מי שרוצה להקים ממשלה חייב לבחור ציר. חייב לנסח פשרות כואבות מראש. חייב לקחת מחיר פוליטי כדי לקנות יציבות. בלי זה, גם אם המספרים מסתדרים על הנייר, המציאות לא תיסגר.

תרחישים קדימה.

תרחיש אחד איחוד אמיתי במחנה המתנגד.

מועמד יחיד. פריימריז פתוחים. חוזה קואליציוני מוקדם. הסכם חרדים על עסקת גיוס ותקציב. שפה ביטחונית אחראית.

אם זה יקרה, הסיכוי לניצחון עולה. סקרים מסוימים כבר הצביעו על השפעת איחוד נקודתי של מנהיגים על מפת המנדטים, אך הדבר התרחש בתרחישים ולא כעובדה מתמשכת. כדי להפוך זאת להכרעה נדרשת הכרעה זהותית וארגונית, לא רק הכרזת כוונות.  

תרחיש שני הוא יורש מימין.

דמות בעלת אמון רחב בימין שתשיג את מנגנון הנאמנויות החרדי והדתי לאומי ותגרור אליה קולות מרכז תובעניים. כרגע אין דמות כזו בפועל. יש ניצוצות בתקשורת. יש הריונות פוליטיים. אין לידה. כל עוד אין לידה, הבוחר הימני יבחר במוכר. גם אם הוא ממורמר. גם אם הוא ביקורתי. המוכר הוא רשת. המוכר הוא ביטחון. המוכר הוא מי שיכול לדבר בלילה עם שותפים ולסגור.

מי שמבקש לאתגר זאת חייב לבנות אמון כן עם שותפים טבעיים של הימין. לא לתקוף אותם, לא לבוז להם, אלא לדבר בשפתם על אחריות לאומית ועל משילות.

תרחיש שלישי הוא שחיקה פנימית,,,,

שתפתח מרוץ יורשים בתוך ליכוד. השחיקה קיימת. אך המרוץ אינו פרוץ. צעדים מוסדיים נגד בכירים מסמנים שליטה, ודיווחים על תזוזות אישיות מחזקים את הרושם כי בית ליכוד נשאר סגור סביב ההנהגה. המתחרים מעדיפים לחכות. הם שומרים על מחנה קטן ועל עמדה ציבורית, אך לא פורצים קדימה. במבנה כזה אין ליריבים מבחוץ פרצה קלה. מי שמבקש פרצה צריך ליצור לחץ בחוץ עם הצעה משמעתית בפנים. אחרת השער נשאר סגור.

מקרה מבחן. פרישתו של גנץ מן הממשלה בשנה שעברה סימנה נקודת צומת. הוא בחר להתייצב כמבקר. אך גם אז לא נבנתה חלופה שלטונית שלמה. זהו שיעור חשוב. ביקורת לבדה אינה יוצרת ממשלה. נדרשת הכרעה מוסדית. נדרש מנגנון מסובך של שותפים ותיקים וחדשים. מאז ועד היום כותרות רבות נכתבו על היחלשות ועל התחזקות. אך הקבוע נותר. אין כתובת מוסדית חלופית שמסוגלת להציג ממשלה שלמה ביום אפס.

למה רק לא ביבי לא מנצח.

מפני שזהו פרויקט פסיכולוגי יותר ממבצע פוליטי. הוא מציב אנרגיה של נוגדנות ולא של בנייה. הוא מטפח מובילי דעה ולא מסמיך ראש ממשלה. הוא מחנך לקהל נאמן לעמדה, לא לקהל נאמן לעסקת שלטון. כדי להפוך את הכיוון צריך להפוך את המשמעת.

פחות הצהרות, יותר מוסדות. פחות אגו, יותר נוהל. פחות פרסונות, יותר צוות ממשל מוכן. כאשר זה יקרה, היתרון המבני של המנהיגות הוותיקה יתחיל להישחק. עד אז, גם אם כל יום מביא כותרת חדשה, השורה התחתונה נשארת דומה. בימין אין מתחרה בשלה לנתניהו. במחנה המתנגד יש יותר מדי מתחרים על תפקיד אחד. שם המשחק נקרא צמצום אי ודאות עבור קהלים שמרניים. נתניהו יודע לצמצם אותה עבורם. יריביו צריכים ללמוד לעשות זאת מהר יותר וטוב יותר.

מפת הדרכים למחנה המתנגד.

ראשית, לבחור מנגנון בחירת מועמד אחד. פתוח, שקוף, ומחייב.

שנית, לסגור חוזה עקרונות עם חרדים או עם הציונות הדתית או עם מפלגות ערביות. לא הכול יחד. לבחור ציר ולשלם מחיר.

שלישית, לנסח מסמך ביטחון קצר, קוהרנטי, עם חלופות של ניהול מלחמה, שיקום, ועיצוב גבולות אחריות.

רביעית, לבנות סל כלכלי ומשילותי קצר, עם התחייבויות ממוספרות, ניתנות למדידה בתוך מאה ימים.

חמישית, לטייב שפה תודעתית שמכבדת קהלים ימניים ומסורתיים ומציעה להם יציבות, שירות, וביטחון אישי, ללא התנשאות.

שישית, להפסיק לדבר על ראש הממשלה המכהן מדי יום. לדבר על האזרח. לדבר על השירות. לדבר על זמן המתנה במיון. לדבר על ביטחון אישי בערים. מי שמדבר על חיי הציבור ולא על יריבו, מייצר אמון. אמון הוא מטבע הקואליציה.

מפת הדרכים למי שבימין וחושב על הנהגה. לא להמתין לנס. לא להסתתר מאחורי אמירות כלליות. לצאת לשטח. לבנות סניפים. לבנות דיאלוג עם חרדים שאינו תלוי באישי. לבנות רשת עם ראשי רשויות. להכשיר צוות מדיניות. לשדר מנהיגות אחראית ולא רעשנית. לייצר שפה שאינה מאיימת על קהלי ליכוד ותיקים. להראות יכולת סגירה עם שותפים מובהקים. אז, כאשר יבוא הרגע, תהיה תשתית. עד אז, המנהיג המכהן ימשיך ליהנות מברירת מחדל.

סיכום.

רק לא ביבי הוא פרויקט של שלילה. שלילה אינה אסטרטגיה מנצחת במדינה המתנהלת כמערכת גושים זהותית. מי שרוצה לנצח חייב להעמיד חלופה שמרגיעה חרדות, מחברת קהלים, ומדגימה משילות.

נכון להיום, במבחן המוסדות והנאמנויות, נתניהו לא מתמודד מול מתחרה בשל בימין. מנגד, המחנה המתנגד מלא בכישרונות אך ללא הכרעה פנימית על הנהגה אחת. לכן, כל עוד אין שינוי מוסדי עמוק, הכוח נשאר אצל מי שמחזיק במפתח הפריימים, בנאמנויות החרדיות והדתיות, ברשתות השלטון, ובדימוי הנהגה בזמן משבר.

זו אינה קביעה נצחית. זו הערכת מצב והיא משתנה ביום שבו תקום ארכיטקטורה חלופית אמיתית. עד אז, ניצחון יקהה לרעש תקשורתי ולא יתורגם לממשלה. זו הסיבה שהסיסמה לא מנצחת. רק מבנה מנצח.

הערה מתודולוגית.

הסקרנות הציבורית והמפה הפוליטית ממשיכות להשתנות. דיווחי אוקטובר מציגים תמונה תנודתית, לעתים ליכוד כמפלגה גדולה, לעתים יתרון תיאורטי לגוש מתנגד ולעתים תרחישים של איחודים שמייצרים זינוק נקודתי. זוהי עדות לכך שהמפתח הוא ארגון ולא רק מספר רגעי. כל עוד אין הכרעה פנימית, היתרון המבני נשמר בידיו של המנהיג המכהן.

ד"ר יריב וינצר ,

משרד עורכי הדין וינצר & וינצר

ד"ר יריב וינצר עורך דין ד"ר לסוציולוגיה נוטריון אסטרטג מומחה איפכא מסתברא

עו"ד אדם וינצר תביעות אזרחי ביטוח ביטוח לאומי משרד הביטחון ליטיגטור

כפר קאסם , שערי תקווה

עו"ד אדם 0546149150 טלפון נייד ☎️

📞 עו"ד ד"ר יריב וינצר 0523232223.