משומרון יהודה ולא עזה- זהו הלקח העמוק של חומת יריחו.

 משומרון יהודה ולא עזה

זהו הלקח העמוק של חומת יריחו. לא הלקח של מסמך שהתעלמו ממנו, אלא הלקח של תרחיש שלא רצו לדמיין. אותו דפוס עצמו עלול לחזור, במקום אחר, בקנה מידה רחב בהרבה.

Abstract.

מאמר זה מציע ניתוח אסטרטגי אזרחי של כשל חומת יריחו ככשל תודעתי מערכתי, ולא כטעות מודיעינית או מבצעית נקודתית. מתוך נקודת מבט סוציולוגית ואסטרטגית, המאמר בוחן כיצד מערכות ביטחון ומדינה נוטות להדחיק תרחישים המאיימים על הנחות היסוד שלהן, ובכך מייצרות תנאים להפתעה אסטרטגית. על בסיס ניתוח זה, מוצג תרחיש עתידי אפשרי של התלקחות רחבה בשומרון ובבנימין, אשר עלולה להוביל להחלת ריבונות דה פקטו על ידי מדינת ישראל, לא כתוצאה מהחלטה מדינית מודעת אלא כהיגררות תפעולית מתוך ניהול משבר. המאמר מנתח את המעבר משליטה ביטחונית לאחריות אזרחית, את הפיכת מצב החירום לנורמה מתמשכת, ואת ההשלכות הפנימיות והבינלאומיות של מציאות ריבונית לא מוכרזת. זהו מאמר בגישת איפכא מסתברא, המבקש להתריע מפני הסכנות שבהימנעות מחשיבה תרחישית עמוקה, ולהדגיש את חשיבותה של אחריות תודעתית כבסיס לאסטרטגיה מדינתית.

מבוא.

מאמר זה נכתב מתוך עמדה אזרחית. לא מתוך מערכת פיקודית, לא מתוך שפה צבאית, ולא מתוך מחויבות לאידיאולוגיה מדינית כלשהי. הוא נכתב מתוך עולמו של סוציולוג ואסטרטג אזרחי, שמקיים לאורך שנים שיחות עומק רציפות עם אנשי ביטחון, קצינים, פוליטיקאים, משפטנים, אנשי מערכת ואזרחים מכל קצות הקשת החברתית והפוליטית.

שיחות שאינן מתקיימות בישיבות רשמיות, אלא במרחבים האנושיים שבהם אנשים מרשים לעצמם לדבר, להסס, לפחד ולהודות במה שאין לו עדיין שפה ציבורית.

המאמר אינו תחקיר ואינו כתב אישום. הוא ניסיון להבין תהליך. תהליך תודעתי, מערכתי, אזרחי. תהליך שבו מדינה חזקה, עתירת ידע וניסיון, מתקשה לדמיין תרחישים שמערערים את הנחות היסוד שלה ולכן גם מתקשה להיערך אליהם.

חומת יריחו משמשת כאן לא כאירוע נקודתי, אלא כסימפטום. סימפטום של כשל דמיון אסטרטגי, של מערכת שמעדיפה לנהל מציאות מוכרת, גם כאשר היא מתפוררת, מאשר להתמודד עם אפשרות של שינוי עמוק.

מתוך מבט זה, המאמר כמעט ואינו עוסק בעזה. הוא עוסק במה שעלול לבוא אחריה. לא מתוך נבואה ולא מתוך הפחדה, אלא מתוך קריאה מצטברת של שיחות, שתיקות והימנעויות.

הוא עוסק בתרחיש שאינו מדומיין מספיק, דווקא משום שמשמעותו חורגת מהביטחוני ונוגעת בזהות, במשפט, בחברה ובאחריות המדינה כלפי עצמה.

שומרון ובנימין מוצגים כאן לא כעמדה פוליטית, אלא כמרחב תודעתי. מרחב שבו הסטטוס קוו נשען על ניהול מתמשך של חיכוך, על עמימות מכוונת, ועל הימנעות מהכרעה.

מרחב שבו כל התלקחות מקומית עלולה להפוך במהירות לשאלה אזרחית כוללת, לא משום שמישהו חפץ בכך, אלא משום שאין גורם אחר שיכול לשאת באחריות.

הטענה המרכזית של המאמר אינה עוסקת בשאלה האם נכון להחיל ריבונות, אלא בשאלה אחרת, מטרידה יותר.

האם מדינת ישראל עלולה למצוא את עצמה מחילה ריבונות דה פקטו

לא כתוצאה מהחלטה מדינית, אלא כתוצאה מהיגררות תפעולית.

לא מתוך חזון אלא מתוך ניהול משבר. לא מתוך הכרעה, אלא מתוך פחד מהכרעה.

זהו מאמר איפכא מסתברא. לא כדי להתריס ולא כדי לטעון את ההפך אלא כדי לשבור את השקט.

כדי לשאול את השאלות שהמערכת אינה שואלת בקול רם לא מה היינו רוצים שיקרה, אלא מה עלול לקרות אם נמשיך להימנע מלדמיין.

כאסטרטג אזרחי וכסוציולוג, איני מציע עמדה ואיני מבקש לשכנע. אני מציע מבט.

מבט חיצוני למערכת אך קרוב מאוד לאנשים שבתוכה. מבט שמבקש להזכיר לקח פשוט אך כואב. תרחישים שאינם מדומיינים בזמן, אינם נעלמים. הם נוטים להתממש, בדרך כלל באופן הגרוע ביותר.

זהו קול אזרחי לא שיפוטי לא צבאי -קול שמבקש אחריות תודעתית לפני האחריות המבצעית.

חומת יריחו כסימפטום תודעתי.

חומת יריחו לא נכשלה מפני שלא הייתה ידועה. היא נכשלה מפני שהייתה ידועה מדי.

מסמך שנמצא במערכת לאורך זמן עובר מיד ליד מוזכר מתויק מצוטט ולבסוף מאבד את כוח האיום שלו.

הוא מפסיק להיות תרחיש והופך לרקע. הוא נטמע בשגרה המודיעינית ומאבד את מעמדו כקריאת אזהרה.

מתוך שיחות רבות שקיימתי עם אנשי ביטחון ואנשי מודיעין, עולה תבנית ברורה.

המסמך לא הוגדר כבלתי קיים אלא כבלתי מחייב. הוא סווג כמצפן רעיוני, כתוכנית לבניין כוח, כחלום של אויב, לא כתוכנית עבודה אופרטיבית.

ההגדרה הזו אפשרה למערכת להמשיך לפעול בתוך אזור הנוחות שלה, מבלי לערער את הנחות היסוד שעליהן נבנתה.

כאן מתגלה הכשל העמוק באמת. לא כשל של מידע, אלא כשל של משמעות. כאשר מערכת בוחרת להגדיר מידע כלא רלוונטי, היא אינה עושה זאת מתוך בורות, אלא מתוך הגנה עצמית.

קבלת המסמך כתרחיש מחייב הייתה מחייבת שינוי. שינוי פריסות, שינוי תפיסות, שינוי סדרי עדיפויות ובעיקר שינוי תודעתי. שינוי כזה גובה מחיר, גם מקצועי וגם פוליטי.

חומת יריחו הציבה בפני המערכת מראה לא נוחה. 

היא דרשה לדמיין אויב שאינו מתנהג לפי הכללים שהמערכת ייחסה לו. אויב שאינו מורתע, שאינו רציונלי במובן המקובל, שאינו מבקש הישרדות שקטה אלא התנגשות.

דמיון כזה מאיים על כל תפיסת הביטחון שנבנתה לאורך שנים.

במקום להתמודד עם האיום, המערכת התמודדה עם החרדה שהוא יצר. החרדה מהודאה בכך שייתכן תרחיש שאין לו מענה מידי.

החרדה מהכרה בכך שהשליטה אינה מוחלטת. החרדה מהאפשרות שהמערכת עצמה תידרש לשינוי עומק.

מתוך נקודת מבט סוציולוגית, זהו דפוס מוכר. מערכות גדולות אינן קורסות מחוסר מידע, אלא מהיצמדות יתר לפרשנות אחת. הן מפתחות שפה פנימית שמנטרלת קולות חריגים ומתגמלות קונצנזוס.

מי שמתריע מוקדם מדי נתפס כדרמטי. מי שמזהיר מתרחיש קיצון נתפס כלא אחראי. כך נוצר שקט מדומה, שאינו משקף יציבות אלא הדחקה.

חומת יריחו, אם כן, אינה חריגה. היא תוצר של תרבות.

תרבות ביטחונית שמעדיפה רציפות על פני שבר, ניהול על פני הכרעה ושליטה חלקית על פני עימות מלא עם המציאות. תרבות כזו יודעת להגיב היטב לאירועים מוכרים, אך מתקשה מאוד להתמודד עם אירועים שמערערים את עצם ההיגיון שעליו היא נשענת.

כאן חשוב להדגיש. הביקורת אינה מופנית כלפי אנשים. לא כלפי קצין כזה או אחר, ולא כלפי גוף מסוים. מדובר בדינמיקה מערכתית, שבתוכה גם האנשים המבריקים ביותר פועלים במסגרת מגבלות תודעתיות ברורות.

כאשר שפה ארגונית מגדירה תרחיש כבלתי סביר, קשה מאוד לחרוג ממנה, גם אם הנתונים מצביעים אחרת.

מנקודת המבט האזרחית, זו בדיוק הנקודה שבה נדרש קול חיצוני. לא כדי להחליף את המערכת, אלא כדי לאתגר אותה. כדי לשאול שאלות שאין לה אינטרס לשאול בעצמה. כדי להחזיר לתוך השיח את האפשרות של תרחיש קיצון, לא כגחמה, אלא כחובה אסטרטגית.

הכשל של חומת יריחו אינו מסתיים בעזה. הוא מהווה אזהרה. אזהרה מפני המקומות הבאים שבהם המערכת עלולה שוב לומר לעצמה, זה לא יקרה. שם בדיוק, על פי כל ניסיון היסטורי, זה קורה.

כשל הדמיון האסטרטגי.

הכשל המרכזי של מערכות ביטחון אינו חוסר בנתונים, אלא חוסר בדמיון מותר.

לא דמיון פרוע, אלא דמיון אסטרטגי אחראי, כזה שמוכן לשאול מה יקרה אם הנחות היסוד יקרסו. דווקא במערכות עתירות ידע, הדמיון הוא המשאב הנדיר ביותר.

בשיחות חוזרות עם אנשי מערכת, עולה אמירה קבועה, לפעמים במפורש ולפעמים בין השורות. יש תרחישים שאסור לחשוב עליהם יותר מדי. לא משום שהם בלתי אפשריים, אלא משום שהמחשבה עליהם מחייבת שינוי עמוק מדי. 

שינוי כזה מאיים על שגרות, על היררכיות, על חלוקת אחריות, ועל תחושת השליטה.

כאן נוצר פרדוקס. ככל שהמערכת מקצועית יותר, כך היא מתקשה יותר לדמיין קריסה. הניסיון, הידע וההצלחות הקודמות יוצרים ביטחון מצטבר, אך גם עיוורון מצטבר.

כל תרחיש חדש נבחן דרך עדשת העבר ולא דרך האפשרות של שבר.

כשל הדמיון אינו טעות. הוא מנגנון הגנה. הוא מאפשר למערכת להמשיך לתפקד מבלי להיכנס למצב של חרדה מתמדת. אך מנגנון הגנה כזה הופך למסוכן כאשר הוא מונע עיסוק בתרחישים שמאיימים על עצם הסדר הקיים.

במקרה של חומת יריחו, הדמיון שנדרש היה רדיקלי. לדמיין מתקפה רחבת היקף, מתואמת, חסרת ריסון, כזו שמבקשת לא הישג נקודתי אלא טלטלה. דמיון כזה היה מחייב להודות שמשוואת ההרתעה אינה יציבה כפי שחשבנו. הודאה כזו אינה רק מקצועית, היא זהותית.

מכאן נובעת שאלה רחבה יותר. מה עוד איננו מדמיינים ואולי חשוב מכך, היכן אנו מסרבים לדמיין. מתוך מבט אזרחי, התשובה אינה נמצאת בעזה. היא נמצאת במרחב שבו הדמיון מוגבל לא לאויב, אלא לעצמנו.

יהודה ושומרון ובפרט אזורי שומרון ובנימין, הם המרחב שבו כשל הדמיון עמוק במיוחד.

לא מפני שאין מידע, אלא מפני שהמשמעות של דמיון תרחיש שם חורגת הרבה מעבר לביטחון. היא נוגעת בזהות, במשפט, בדמוגרפיה, ובתפיסת המדינה את עצמה.

במרחב הזה, התרחישים נתפסים כקפואים. שליטה ביטחונית ברורה. חיכוך מנוהל. סטטוס קוו מתמשך. אך הסטטוס קוו הזה נשען על הנחה שברירית, שהמציאות תמשיך להתנהל בתוך גבולות מוכרים. זוהי בדיוק אותה הנחה שקרסה בדרום.

כשל הדמיון האסטרטגי מתבטא גם בהבחנה החדה בין צבאי לאזרחי. כאילו ניתן לנתק בין שליטה ביטחונית לבין אחריות אזרחית לאורך זמן. כאילו צה״ל יכול להישאר כוח מגן בלבד, מבלי להפוך בפועל לגורם מנהל במרחב שבו מתערערת שליטה אזרחית אחרת.

כאן מתחיל להיווצר התרחיש שאינו מדובר.

לא תרחיש של החלטה מדינית, אלא של היגררות.

לא מהלך אידיאולוגי, אלא פתרון זמני שהופך קבוע.

בדיוק כפי שמערכות אוהבות. בלי להכריע, בלי להצהיר, ובלי להודות שהתרחיש כבר כאן.

הכשל אינו בכך שלא רוצים סיפוח. הכשל הוא בכך שלא מדמיינים את הדרך שבה הוא עלול לקרות בלי שנרצה בו. דרך של משבר, של התלקחות מקומית, של קריסת מנגנונים אזרחיים, ושל כניסה הדרגתית של המדינה למרחב, בשם הסדר והביטחון.

משומרון ולא מעזה ,אעבור מהממד התודעתי לממד הגיאוגרפי והאנושי. מדוע התרחיש הבא, אם יתרחש, לא יגיע מהדרום ולא מהצפון, אלא מהמקום שבו כולם בטוחים שהמצב נשלט. משומרון ולא מעזה.

משומרון ולא מעזה.

כאשר מערכת מזהה איום, היא נוטה למקד את מבטה במקום שבו כבר נכוותה. עזה הופכת למוקד. הצפון הופך למוקד. הזירה האיראנית מרחפת מעל כולן. דווקא משום כך, המרחב המסוכן ביותר הוא זה שאינו מוגדר כזירה. המקום שבו מתקיימת תחושת שליטה, שגרה, והיכרות יתר.

שומרון ובנימין אינם נתפסים כמרחב של הפתעה. הם נתפסים כמרחב מנוהל. פריסה צבאית עמוקה. מודיעין צפוף. חיכוך יומיומי. נוכחות אזרחית ישראלית.

כל אלה יוצרים תחושה שהמציאות שם אמנם מתוחה אך צפויה. זוהי בדיוק הקרקע שעליה צומחים תרחישים שמערכות מתקשות לזהות בזמן.

מתוך שיחות עם גורמים ביטחוניים ואזרחיים כאחד, עולה תובנה מטרידה. כולם מזהים את הנפיצות, אך איש אינו מתרגם אותה לתרחיש כולל. האירועים נתפסים כמקומיים. פיגוע. הפרת סדר. התלקחות נקודתית. המערכת מצטיינת בכיבוי שריפות, אך נמנעת מלשאול מה יקרה אם האש תתפשט בבת אחת.

ההבדל המהותי בין עזה לבין שומרון אינו בעוצמת האיום, אלא במשמעותו. בעזה, קיים גבול ברור. יש ישות עוינת נפרדת. יש מרחב שניתן לכתר, לנתק או להיכנס אליו ולצאת ממנו.

בשומרון ובנימין אין גבול כזה. זהו מרחב רציף. גיאוגרפית. אנושית. תודעתית.

במרחב זה, כל אירוע ביטחוני נוגע מיידית בשאלות אזרחיות. תנועה. עבודה. תשתיות. חינוך. רפואה. אין הפרדה אמיתית בין צבאי לאזרחי. כל פעולה ביטחונית מייצרת אדוות אזרחיות, וכל כשל אזרחי מייצר סיכון ביטחוני.

דווקא משום כך, המערכת נזהרת מאוד מלדמיין תרחיש כולל. תרחיש כזה מחייב לשאול שאלות שאין להן תשובות נוחות. מה קורה אם הרשות הפלסטינית מפסיקה לתפקד במרחב מסוים. מה קורה אם מנגנוני השיטור קורסים. מה קורה אם האחריות לא יכולה עוד להישאר עמומה.

שומרון ובנימין הם מרחב שבו הסטטוס קוו אינו יציב אלא תלוי בהכחשה הדדית. הכחשה של הכרעה. הכחשה של ריבונות. הכחשה של אחריות כוללת. כל עוד המערכת מצליחה לנהל את המרחב דרך פתרונות זמניים, היא משכנעת את עצמה שאין צורך בשינוי תפיסתי.

אלא שהיסטורית, מרחבים כאלה הם הראשונים להפתיע. לא בעוצמת האלימות בלבד, אלא בשינוי המהיר של כללי המשחק. התלקחות אחת רחבה, רב מוקדית, עלולה להפוך את ניהול החיכוך לניהול מרחב. משלב זה, המדינה אינה יכולה עוד להישאר רק כוח מגן. היא נדרשת להפעיל סמכות.

כאן מתחיל המעבר השקט אך הדרמטי. מעבר משליטה ביטחונית לאחריות אזרחית. לא כהחלטה, אלא כהכרח. לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך צורך לייצר סדר.

תסריט דמיוני, כרצף אפשרי של אירועים. כיצד אירוע מקומי מתגלגל לקריסת שליטה אזרחית, וכיצד צה״ל והמדינה מוצאים עצמם ממלאים חלל שלא תכננו למלא.

תרחיש ככורח ולא כבחירה.

תרחיש ההתלקחות, מאירוע מקומי למציאות מערכתית.

תרחישים היסטוריים אינם מתחילים בהחלטה אסטרטגית. הם מתחילים באירוע. לעיתים שולי. לעיתים מקרי. לעיתים כזה שנראה בדיעבד כמעט זניח, כוחם אינו בעוצמתם הראשונית, אלא ביכולת שלהם לחשוף חולשה מבנית קיימת.

במרחב שומרון ובנימין, תרחיש ההתלקחות אינו דורש דמיון קיצוני. די ברצף של אירועים מקומיים המתרחשים במקביל. פיגוע אחד שמצית שרשרת תגובות. הפרות סדר רחבות במספר מוקדים. פגיעה בתשתיות תחבורה. שיבוש עבודה אזרחית. נסיגה חלקית של מנגנונים מקומיים. כל אחד מהאירועים הללו מוכר למערכת. החידוש הוא בהתרחשותם יחד.

כאשר מספר מוקדים מתלקחים בו זמנית, נוצר עומס. לא רק מבצעי, אלא תודעתי. המערכת נדרשת להחליט במה לטפל קודם. היכן להציב כוחות. היכן להפעיל סמכות. בשלב זה, ההבחנה בין אירוע ביטחוני לאירוע אזרחי מתחילה להתמוסס.

מתוך שיחות עם גורמי שטח, עולה תובנה מטרידה. ברגע שמנגנון אזרחי מפסיק לתפקד, גם זמנית, הוואקום אינו נשאר ריק. מישהו ממלא אותו. לעיתים גורמים חמושים. לעיתים הנהגה מקומית. ולעיתים המדינה עצמה, באמצעות הצבא.

הכניסה של צה״ל למרחב כזה נתפסת בתחילה כ:

·         תגובה זמנית.

·         שמירה על הסדר.

·         הגנה על תנועה.

·         מניעת הסלמה.

אך מהר מאוד מתברר כי אין גורם אחר שמסוגל לשאת באחריות. לא משטרה אזרחית. לא רשות מקומית. לא מנגנון מתואם. האחריות נוחתת על כתפיה של המדינה, גם אם לא ביקשה אותה.

שגרה

כאן מתרחש השלב הקריטי. שלב שבו החלטות מתקבלות לא מתוך חזון, אלא מתוך אילוץ. פתיחת צירים. הסדרת תנועה. הפעלת שירותים בסיסיים. תיאום אזרחי. כל פעולה כזו נראית נקודתית, אך יחד הן מצטברות לכדי שליטה אזרחית בפועל.

זהו רגע שאינו מוכרז. אין נאום. אין הצבעה. אין החלטת ממשלה. יש שגרה חדשה שנולדת מתוך חירום. שגרה שבה המדינה פועלת כאחראית על מרחב, גם אם לשונה ממשיכה להכחיש זאת.

בנקודה זו, חזרה לאחור הופכת מורכבת. לא משום שאין רצון אלא משום שיש אחריות. אחריות לאזרחים. אחריות לביטחון. אחריות לסדר. כל נסיגה נתפסת כסיכון. כל העברת סמכות נתפסת כהימור.

התרחיש הזה אינו תרחיש של הכרעה. הוא תרחיש של הימנעות מהכרעה. דווקא משום כך הוא מסוכן. הוא מאפשר למערכת להמשיך ולומר לעצמה שאין שינוי מהותי, בעוד שבפועל המציאות כבר השתנתה.

כך, מתוך התלקחות מקומית, נוצרת מציאות מערכתית חדשה. לא מהפכה. לא הכרזה. אלא גלישה איטית למצב שבו השליטה הביטחונית הופכת לשליטה אזרחית, והאחריות הזמנית הופכת למצב מתמשך.

כיצד זמני הופך קבוע כיצד חירום הופך נורמה וכיצד מדינה מוצאת את עצמה מחילה ריבונות דה פקטו, מבלי להחליט על כך מעולם.

מן הזמני אל הקבוע, כיצד חירום הופך נורמה.

המעבר המסוכן ביותר במצבים אסטרטגיים אינו המעבר מהשקט למשבר, אלא המעבר מן החירום לשגרה. חירום הוא מצב לגיטימי. הוא מצדיק חריגה. הוא מאפשר גמישות. שגרה, לעומת זאת, מקבעת. היא מעניקה לגיטימציה. היא יוצרת מציאות חדשה מבלי להכריז עליה.

במרחב שומרון ובנימין, ברגע שהמדינה נכנסת למלא חללים אזרחיים, גם אם בשם הביטחון בלבד, מתחיל תהליך שקשה לעצור אותו. תחילה מדובר בפתרונות זמניים. הסדרה נקודתית של תנועה. תיאום אזרחי בסיסי. אחריות על תשתיות קריטיות. כל צעד כזה מוצג כהכרח. כל אחד מהם נתפס כהפיך.

אלא שבפועל, ההפיכות היא אשליה. מרגע שהמדינה נושאת באחריות, קשה לה להתנער ממנה. האחריות מייצרת ציפיות. הציפיות מייצרות תלות. התלות מייצרת חובה מוסרית ותפעולית להמשיך.

כאן מתרחש שינוי תודעתי עמוק. לא אצל מקבלי ההחלטות בלבד, אלא גם בקרב האזרחים, בשני צדי המרחב. כאשר המדינה פועלת כגורם מנהל, גם אם לא הוכרז כך, היא נתפסת ככזו. התודעה מקדימה את המשפט. המציאות מקדימה את ההכרעה.

מתוך שיחות עם גורמים אזרחיים, עולה שוב ושוב אותה אמירה. אם המדינה כבר כאן, שתיקח אחריות מלאה. אמירה זו אינה אידיאולוגית בהכרח. היא פרגמטית. היא נובעת מצורך ביציבות. מצורך בסדר. מצורך בכתובת.

בשלב זה, כל ניסיון לחזור למצב הקודם נתקל בהתנגדות. לא רק מצד גורמים פוליטיים, אלא מצד השטח עצמו. אזרחים שהתרגלו לשירותים. מנגנונים שנבנו. מערכות שתואמו. החזרה לאי ודאות נתפסת כמסוכנת יותר מהמשך המצב הקיים.

כך נוצר מצב פרדוקסלי. המדינה ממשיכה לטעון שאין שינוי מהותי. שאין ריבונות. שאין הכרעה. אך בפועל היא פועלת כריבון. מנהלת. מסדירה. אחראית. זהו סיפוח דה פקטו, לא כמעשה חד פעמי, אלא כתהליך מצטבר.

הכוח של תהליך כזה טמון דווקא בהיעדר הדרמה. אין רגע שניתן להצביע עליו ולומר, כאן זה קרה. יש רצף. רצף של החלטות קטנות. רצף של אילוצים. רצף של פתרונות זמניים שהפכו לקבועים.

זהו בדיוק התרחיש שמערכות נוטות לייצר כאשר הן חוששות מהכרעה גלויה. הכרעה גלויה דורשת דיון ציבורי. דורשת מחיר פוליטי. דורשת שפה ברורה. לעומת זאת, היגררות תפעולית מאפשרת להמשיך לפעול מבלי לשלם את המחיר המלא של ההכרה במה שכבר קורה.

המשמעות של סיפוח דה פקטו - לא כעמדה אידיאולוגית, אלא כמציאות משפטית, אזרחית ובינלאומית והשלכותיה על מדינת ישראל פנימה והחוצה.

סיפוח דה פקטו, מציאות ללא הכרזה.

סיפוח דה פקטו אינו אירוע משפטי חד. הוא תהליך מצטבר של לקיחת אחריות, מימוש סמכות, וניהול יומיומי של מרחב. הוא מתקיים גם כאשר השפה הרשמית מתעקשת להכחישו. לעיתים דווקא ההכחשה היא שמאפשרת לו להתרחב.

במצב של שליטה אזרחית בפועל, המדינה נדרשת להכריע בשאלות שאינן ניתנות לדחייה. מי אחראי על שירותי הבריאות. מי מסדיר חינוך. מי מטפל בתשתיות מים וחשמל. מי גובה ומי משלם. כל החלטה כזו מקבעת עוד שכבה של ריבונות מעשית, גם אם אין לה עיגון פורמלי.

מנקודת מבט סוציולוגית, המשפט אינו יוצר מציאות, אלא מנסה להדביק אותה. כאשר המדינה פועלת כריבון לאורך זמן, המשפט יידרש להסדיר זאת, גם אם בדיעבד. כך נוצר פער הולך וגדל בין ההצהרות לבין המעשה. פער שמערער את אמון הציבור, אך גם יוצר עובדות שקשה מאוד לפרק.

הייחוד של סיפוח דה פקטו בשומרון ובנימין הוא בכך שהוא נולד מתוך ניהול משבר. לא מתוך חזון לאומי מגובש, ולא מתוך הסכמה ציבורית רחבה. הוא נולד מתוך צורך לשמור על סדר, למנוע כאוס, ולהגן על חיי אדם. זהו סיפוח שנעשה בשם האחריות, לא בשם האידיאולוגיה.

דווקא משום כך, הוא מסוכן יותר. סיפוח אידיאולוגי מחייב הכרעה ברורה, דיון ציבורי וקבלת מחיר. סיפוח תפעולי מחליק מתחת לרדאר. הוא מתרחש בשקט. הוא מנוהל בידי פקידים, מפקדים, ומתאמים. הוא הופך למציאות מבלי שהחברה תבחר בה במודע.

בשלב זה, גם הזירה הבינלאומית מתקשה להגיב באופן חד. כל עוד אין הכרזה רשמית, התגובה נותרת רפה. גינויים כלליים. קריאות לריסון. הסתגלות שקטה למציאות החדשה. העולם, כמו המערכת עצמה, נוטה להתרגל למה שקורה בפועל.

המשמעות הפנימית למדינת ישראל עמוקה. סיפוח דה פקטו מטשטש גבולות אחריות. הוא מערער את ההבחנה בין זמני לקבוע. הוא מכניס את המדינה למרחב שבו אין לה אסטרטגיה מוצהרת, אך יש לה מחויבות מלאה. זהו מצב שמקשה על תכנון ארוך טווח, הן ביטחוני והן אזרחי.

כאן מתחדדת שאלת האיפכא מסתברא.

לא האם סיפוח הוא נכון או רצוי, אלא האם מדינה יכולה להרשות לעצמה להיגרר אליו מבלי להבין את מלוא השלכותיו.

האם הימנעות מהכרעה גלויה אינה למעשה בחירה במסלול המסוכן ביותר.

השלכות הישירות על מדינת ישראל פנימה. הצבא, הכלכלה, החברה, והמשפט. לא כתיאוריה, אלא כתוצאה טבעית של מציאות שנוצרה מתוך כשל תודעתי.

ההשלכות הפנימיות על מדינת ישראל.

כאשר מדינה מוצאת את עצמה מחילה ריבונות דה פקטו ללא הכרעה מודעת, המחיר הראשון משולם פנימה. לא בזירה הבינלאומית אלא בתוך המערכת עצמה. ההשלכות אינן דרמטיות ביום הראשון, אך הן מצטברות במהירות והופכות למבניות.

ההשפעה הראשונה 

נוגעת לצבא. צה״ל נבנה כצבא מגן, לא כגוף מנהל אזרחי. ככל שהשליטה האזרחית מתרחבת, הצבא נדרש למלא תפקידים שאינם בליבת ייעודו. תיאום אזרחי, אבטחת שגרה, טיפול באירועי סדר ציבורי, אחריות עקיפה על שירותים אזרחיים. תפקידים אלה שוחקים את המיקוד המבצעי ומעמיקים את המתח בין ביטחון לבין ניהול אוכלוסייה.

ההשפעה השנייה 

היא כלכלית. שליטה אזרחית בפועל מייצרת מחויבויות תקציביות. תשתיות. כבישים. חשמל. מים. בריאות. חינוך. גם כאשר אין הכרה פורמלית, האחריות התקציבית מחלחלת. הוצאות החירום הופכות לשורות קבועות בתקציב. המדינה מממנת מציאות שמעולם לא הוגדרה כיעד לאומי מוסכם.

בהיבט החברתי, נוצרת שחיקה עמוקה של האמון. אזרחים חשים שהמציאות משתנה מבלי שנשאלו. שהחלטות מתקבלות ללא דיון ציבורי. שהמדינה פועלת כמי שמנהלת מציאות, אך נמנעת מלהסביר אותה. תחושת ההיגררות מחלישה את הלכידות, ומעמיקה קיטוב פנימי בין מי שרואים במצב עובדה מוגמרת לבין מי שחווים אותו ככשל דמוקרטי.

המשפט מצדו מוצא עצמו במרדף מתמיד, בתי המשפט נדרשים להכריע בסוגיות של סמכות, זכויות ואחריות, במציאות שאין לה מסגרת חוקית ברורה. הפער בין דה פקטו לדה יורה מייצר חוסר יציבות משפטית. חוסר יציבות זה אינו נשאר במישור העיוני, אלא מחלחל להכרעות יום יומיות, לאכיפה וליחסי אזרח מדינה.

גם המערכת הפוליטית נפגעת. היעדר הכרעה גלויה מאפשר לכל צד להמשיך לטעון את ההפך. אין החלטה ולכן אין אחריות. אין אחריות ולכן אין בעל בית. כך מתרוקן השיח הפוליטי מתוכן אסטרטגי, והופך לניהול משבר מתמשך.

נקודת מבט סוציולוגית

זהו מצב מסוכן במיוחד. חברה יכולה להתמודד עם הכרעות קשות, גם אם אינן פופולריות. היא מתקשה הרבה יותר להתמודד עם מציאות מתמשכת של אי בהירות. אי בהירות שוחקת נורמות, מערערת אמון ומטשטשת גבולות מוסריים ואזרחיים.

כאן מתחדדת שוב שאלת האיפכא מסתברא. ייתכן שהבעיה אינה עצם התרחיש, אלא האופן שבו הוא מתרחש. לא עצם האחריות, אלא ההתחמקות מהכרה בה. לא עצם השינוי, אלא העמדת הפנים שאין שינוי.

זירה הבינלאומית- לא כדי להפחיד מגינויים אלא כדי לנתח כיצד העולם נוהג במציאויות שנוצרות בלי הכרזה וכיצד הסתגלות שקטה הופכת לנורמה חדשה.

הזירה הבינלאומית, הסתגלות שקטה למציאות חדשה.

המערכת הבינלאומית רגישה מאוד להצהרות ופחות רגישה למעשים שקטים. הכרזה רשמית יוצרת תגובה. תהליך מתמשך יוצר הסתגלות. זהו אחד הלקחים המרכזיים של הפוליטיקה הבינלאומית בעשורים האחרונים והוא רלוונטי במיוחד לתרחיש של סיפוח דה פקטו.

כאשר מדינה פועלת ללא הכרזה, ללא שינוי חקיקה וללא הצהרת ריבונות רשמית, הקהילה הבינלאומית מתקשה למקד תגובה חדה. אין רגע ברור שבו ניתן לומר, כאן נחצה קו. במקום זאת נוצר רצף. הרצף הזה מאפשר לשחקנים בינלאומיים להמשיך לגנות באופן כללי, אך להימנע מצעדים מחייבים.

מתוך ניסיון היסטורי, העולם מתרגל מהר למציאויות שנוצרות בשם ביטחון וסדר. במיוחד כאשר הן מוצגות כזמניות, כתגובה לאי יציבות, וכמהלך שנועד למנוע אלימות רחבה יותר. השיח משתנה בהדרגה. משיח של התנגדות עקרונית, לשיח של ניהול סיכונים, ולבסוף לשיח של הסתגלות.

אחריות

בתרחיש של שומרון ובנימין, הסיפור שיוצג החוצה יהיה סיפור של אחריות. אחריות למנוע כאוס. אחריות להגן על חיי אדם. אחריות לייצב מרחב רגיש. זהו נרטיב שקשה להתנגד לו באופן מוחלט, במיוחד כאשר אין הכרזה רשמית שמחייבת תגובה חריפה.

המשמעות אינה היעדר ביקורת. יהיו גינויים. יהיו לחצים דיפלומטיים. יהיו החלטות הצהרתיות. אך במקביל, תימשך עבודה יומיומית. קשרים ביטחוניים. תיאום כלכלי. אינטרסים אזוריים. העולם, כמו המערכת הישראלית, יבחר בניהול המציאות על פני עימות חזיתי עימה.

דווקא כאן טמון הסיכון האסטרטגי. הסתגלות שקטה אינה לגיטימציה מלאה, אך היא יוצרת מצב ביניים מתמשך. מצב שבו ישראל נושאת במחיר האחריות, מבלי ליהנות מבהירות מדינית. מצב שבו אין הכרעה, אך יש מחויבות. מצב שבו הזירה הבינלאומית מתרגלת, אך אינה מחויבת להגן על ישראל ברגעי משבר.

מנקודת מבט אזרחית אסטרטגית, זהו תרחיש בעייתי. מדינה יכולה לבחור בעימות מדיני גלוי ולשלם את מחירו. היא יכולה לבחור בהסכמה רחבה ולשלם מחיר אחר.

היא מתקשה מאוד לשרוד לאורך זמן במצב של עמימות מתמשכת, שבו האחריות גוברת אך הלגיטימציה נשארת חלקית.

העולם אינו מחפש אמת, אלא יציבות. כל עוד היציבות נשמרת, גם במחיר של עיוות משפטי או מוסרי, הוא ימשיך הלאה. אך ברגע שהיציבות מתערערת, אותה עמימות עלולה להפוך לחולשה.

איפכא מסתברא.

לא כדי להכריע, אלא כדי לשאול את השאלה שהמערכת נמנעת מלשאול. לא האם זה רצוי, אלא האם זה בלתי נמנע, ומה המחיר של אי היערכות לתרחיש כזה.

איפכא מסתברא, לא האם זה רצוי, אלא האם זה בלתי נמנע.

איפכא מסתברא אינו עמדה נגדית לשם הפרובוקציה. הוא כלי עבודה. דרך לחשוב את מה שהמערכת מסרבת לחשוב, דווקא משום שהמחשבה עליו מערערת הנחות יסוד עמוקות. בהקשר הנדון כאן, השאלה אינה האם סיפוח דה פקטו הוא נכון, מוסרי או רצוי.

השאלה הקשה יותר היא האם הוא עלול להתרחש גם ללא רצון, וללא החלטה.

הנחת היסוד הרווחת בשיח הציבורי היא שהימנעות מהכרעה מונעת תרחיש קיצון. אך ההיסטוריה מלמדת אחרת. לעיתים דווקא ההימנעות מהכרעה היא שמייצרת את התרחיש הקיצוני ביותר. לא משום שמישהו תכנן אותו, אלא משום שאיש לא התכונן אליו.

אם מקבלים את ההנחה שכשל הדמיון האסטרטגי הוא הכשל העמוק ביותר, הרי שהשאלה האמיתית היא היכן עוד אנו משוכנעים שדברים אינם יכולים לקרות. שומרון ובנימין הם בדיוק המקום הזה. מרחב שמוגדר כרגיש מדי להכרעה, ולכן מנוהל באמצעות דחייה מתמדת.

איפכא מסתברא מבקש להפוך את השאלה. לא האם סיפוח יזום יוביל להסלמה, אלא האם היעדר היערכות לתרחיש של סיפוח דה פקטו עלול להוביל לקריסה מבוקרת פחות.

לא האם נכון להחיל ריבונות, אלא האם נכון להעמיד פנים שאין לכך כל סיכוי.

המערכת הביטחונית יודעת להיערך לאיומים מוגדרים. היא מתקשה להיערך למציאויות זוחלות. מציאויות שאין להן תאריך התחלה, ואין להן נקודת הכרעה ברורה. סיפוח דה פקטו הוא מציאות כזו. הוא אינו מתקפה. הוא אינו מהלך חד. הוא תוצר לוואי של ניהול משבר מתמשך.

מנקודת מבט אזרחית סוציולוגית, הבעיה המרכזית אינה עצם השינוי, אלא העובדה שהוא מתרחש ללא שפה. ללא דיון. ללא כלים מושגיים להתמודד איתו. חברה שמוצאת את עצמה בתוך מציאות חדשה מבלי שדיברה עליה מראש, מגיבה בפחד, בכעס ובהקצנה.

איפכא מסתברא מציע מחשבה מטרידה אך הכרחית. ייתכן שהבחירה האחראית אינה להחליט היום על סיפוח או על נסיגה, אלא להכיר בכך שתרחיש של החלת ריבונות דה פקטו עלול להתרחש, ולהיערך אליו תודעתית, משפטית, אזרחית וביטחונית. לא כדי לממשו, אלא כדי שלא להיות מופתעים שוב.

זהו הלקח העמוק של חומת יריחו. לא הלקח של מסמך שהתעלמו ממנו אלא הלקח של תרחיש שלא רצו לדמיין. אותו דפוס עצמו עלול לחזור, במקום אחר, בקנה מידה רחב בהרבה.

בפרק הסיום אאסוף את החוטים. לא כהכרעה, אלא כאזהרה אזרחית. לא קריאה לפעולה, אלא קריאה לחשיבה. קריאה לצאת מהשקט המדומה, ולבחון את המציאות לא דרך מה שהיינו רוצים שתהיה, אלא דרך מה שעלול לקרות אם נמשיך להימנע מלדמיין.

סיום.

מאמר זה נכתב מתוך אחריות אזרחית לחשיבה אסטרטגית, ולא מתוך עמדה מדינית, צבאית או אידיאולוגית. הוא אינו מבקש לקבוע מה נכון לעשות, אלא להצביע על הסכנה שבהימנעות מחשיבה תרחישית עמוקה. חומת יריחו אינה רק אירוע עבר, אלא תמרור אזהרה מפני דפוס מערכתי חוזר, שבו מציאות שאינה מדומיינת בזמן, מתממשת בדרך הבעייתית ביותר.

התרחיש שנדון כאן אינו המלצה ואינו נבואה. הוא אפשרות שנולדת מתוך היגררות, מתוך ניהול משבר מתמשך, ומתוך הימנעות מהכרעה גלויה. האחריות האסטרטגית אינה לבחור היום פתרון, אלא להכיר בכך שגם מה שאינו מדובר, עלול להפוך למציאות.

זהו קול אזרחי, סוציולוגי ואסטרטגי, המבקש להשיב לשיח הציבורי אחריות תודעתית, כתנאי מוקדם לכל דיון מדינתי רציני.

ד"ר יריב וינצר סוציולוג , אסטרטג מומחה לחשיבה איפכא מסתברא

משרד עורכי הדין וינצר & וינצר

ד"ר יריב וינצר עורך דין ד"ר לסוציולוגיה נוטריון אסטרטג מומחה איפכא מסתברא

עו"ד אדם וינצר תביעות אזרחי ביטוח, ביטוח לאומי משרד הביטחון ליטיגטור

כפר קאסם , שערי תקווה

עו"ד אדם 0546149150 טלפון נייד ️

עו"ד ד"ר יריב וינצר 0523232223.