כאשר מערכות מתקשות ללמוד קונספציה, שפה ואחריות מנקודת מבט סוציולוגית חיצונית

כאשר מערכות מתקשות ללמוד

קונספציה, שפה ואחריות מנקודת מבט סוציולוגית חיצונית

אני שולח את המאמר הזה לא כי יש לי תשובות, אלא כי יש לי שאלות. זה טקסט שנכתב מתוך כבוד עמוק לאנשים שנושאים אחריות ומתוך ניסיון חיים ארוך של התבוננות במערכות, בהחלטות ובמקומות שבהם אנחנו בטוחים שראינו הכל ואז מתברר שלא. זו לא קריאה מהירה. זו קריאה שמבקשת לעצור רגע. לא לשאול רק מה קרה, אלא איך ראינו, מה הנחנו, ומה לא הצלחנו לדמיין בזמן אמת. אם תבחר לקרוא אותו לעומק, אני מקווה שתמצא בו לא ביקורת ולא האשמה, אלא מראה כזו שמאפשרת לחשוב קצת אחרת, בלי רעש ובלי צורך להגן.

הקדשה

מאמר זה מוקדש לזכרו של חברי, האלוף קובי ברק ז״ל.

הקדשה זו אינה מחווה אישית בלבד, אלא נקודת מוצא רעיונית. קובי היה בעיני דוגמה לאדם שנשא אחריות פיקודית כבדה לאורך שנים ופעל בתוך מערכת מורכבת ותובענית, מבלי לאבד את החיבור לערכים אנושיים בסיסיים של משפחה חברות וקהילה. לא דמות מיתולוגית ולא סמל, אלא אדם שפעל בתוך מנגנון, מתוך מחויבות עמוקה ושילם גם את המחיר האנושי הכרוך בכך( השמצות אלוף לשעבר).

בימי ההלוויה והשבעה נחשפה בעוצמה הסתירה השקטה שבין דמות המפקד לבין דמות האדם. לא דרך נאומים רשמיים ולא דרך סמלים מוסדיים, אלא דרך מפגש פשוט עם בני משפחה, חברים ואנשים מן השורה. שם לא נראו דרגות ולא שיח פיקודי, אלא בני אדם שחלקו חיים, אחריות ודרך.

מתוך המפגש הזה עלתה תובנה שאינה אישית, אלא מערכתית. עם השנים, אנשים שנכנסים למערכות פיקוד מתוך חדות מחשבתית, ספק בריא ויכולת לראות מורכבות, מפתחים בהדרגה דפוסי חשיבה יציבים. דפוסים אלו אינם כשל ואינם חולשה. הם תנאי לתפקוד. אך הם גם מייצרים גבולות ראייה ולעיתים קיבעון, שקשה מאוד לזהותו מבפנים.

המאמר שלפניכם נכתב מתוך כבוד עמוק לנושאי אחריות ומתוך ניסיון להבין, לא לשפוט. ההקדשה לקובי נועדה להזכיר כי גם בתוך מנגנון וגם בתוך תרבות ארגונית חזקה, מתקיימים בני אדם והבנת המערכת מחייבת להתחיל מהם.

מבוא

כניסה לשדה, אחריות ואי ידיעה.

יש רגעים שבהם מי שנושא אחריות יושב לבדו. לא בישיבה רשמית, לא מול מצגת, לא בתוך שיח מקצועי. רגע שקט, לעיתים בשעה מאוחרת, שבו עולות מחשבות שאין להן מקום בשפה הפורמלית. לא שאלות של אשמה ולא שאלות של כישלון נקודתי, אלא שאלות עמוקות יותר. כיצד קרה שמערכת שפעלה, שתפקדה, שהצליחה בעבר, מצאה את עצמה מופתעת (07.10.2023 ). כיצד אנשים רציניים, מקצועיים ומחויבים פעלו נכון, ובכל זאת המציאות שהתגלתה הייתה שונה מזו שציפו לה.

הרגע הזה מוכר למי שנשא אחריות אמיתית. זהו רגע אנושי, לא רגע של חולשה. לעיתים הוא קצר וחולף, ולעיתים הוא נצרב ונשאר. אך כמעט תמיד אין לו מקום בשיח הציבורי או המוסדי. הוא אינו מתורגם בקלות לנהלים, לתחקירים או להפקת לקחים.

מאמר זה נכתב מתוך הרגע הזה. לא מתוך עמדה של מי שמבקש להציע פתרונות מהירים, ולא מתוך עמדה של מי שטוען לידע עודף. להפך. נקודת המוצא היא הכרה באי הידיעה. לא כאמירה רטורית, אלא כעמדה מתודית. ההנחה כי יומרת הידיעה, במיוחד במערכות מורכבות, עלולה להיות חלק מן הבעיה.

המאמר אינו נכתב מתוך ידע פנימי למערכת ביטחונית או פיקודית. אין בו ניתוח מבצעי, טכנולוגי או מודיעיני. אין בו יומרה להתחרות במומחיות של אנשי המערכת. זהו מבט חיצוני במכוון. מבט סוציולוגי ואסטרטגי הנשען על ניסיון חיים מצטבר בעבודה עם מערכות אנושיות מורכבות, משפטיות, ציבוריות, ארגוניות ופוליטיות.

המטרה אינה להצביע על אשמים, אלא להבין תהליכים. לא לשאול מי טעה, אלא כיצד מערכת לומדת, כיצד היא חושבת שהיא לומדת והיכן הלמידה נעצרת מבלי שמישהו יבחין בכך בזמן.

האירוע כנקודת חשיפה ולא כחריג

כאשר מתרחש אירוע מטלטל, הנטייה הטבעית של מערכת היא למסגר אותו כחריג. חריג מבצעי, חריג מודיעיני, חריג נסיבתי. מסגור כזה מאפשר למערכת להמשיך לפעול, לשמר תחושת שליטה ולהגן על הנורמה הקיימת. במקרים רבים, מסגור זה אף מוצדק בטווח הקצר.

אך מנקודת מבט סוציולוגית, אירועים חריגים הם לעיתים קרובות סימנים. הם אינם מייצרים את הכשל, אלא חושפים תהליכים ארוכי טווח שפעלו מתחת לפני השטח. הם מאירים גבולות ראייה, הנחות יסוד ודפוסי חשיבה שהתקבעו לאורך שנים.

כאשר אירוע ממוסגר כחריג בלבד, הדיון מתמקד בשאלה מה השתבש ברגע מסוים. כאשר הוא נבחן כסימן, עולה שאלה אחרת. כיצד הבינה המערכת את המציאות לאורך זמן. אילו הנחות לא נבחנו. אילו סימנים לא זכו למשקל מספק ואילו שאלות כלל לא נשאלו, לא מתוך רשלנות אלא מתוך קונספציה.

הבחירה לראות באירוע נקודת חשיפה ולא סטייה מקרית מחייבת אומץ אינטלקטואלי. לא אומץ של האשמה, אלא אומץ של התבוננות. נכונות להניח שהבעיה אינה רק בפרט מסוים, אלא באופן שבו המערכת מגדירה את עצמה ואת סביבתה.

קונספציה כהכרח תפקודי

קונספציה אינה מילה גסה. כל מערכת זקוקה למסגרת תפיסתית. ללא הנחות יסוד, ללא סיפור מארגן, אין אפשרות להכריע, לתעדף או לפעול. קונספציה מאפשרת פעולה תחת אי ודאות. במובן זה, היא תנאי לתפקוד, לא תקלה.

הבעיה אינה בקיומה של קונספציה, אלא באופן שבו היא מתקבעת. כאשר הקונספציה חדלה להיות הנחת עבודה ונעשית מציאות מובנת מאליה. כאשר היא הופכת שקופה. בשלב זה, מידע סותר אינו נתפס כהזדמנות ללמידה, אלא כחריג. שאלות שאינן משתלבות במסגרת הקיימת נתפסות כהפרעה, לא כהעמקה.

חשוב להדגיש. קונספציה אינה מתוחזקת על ידי טיפשים או רשלנים. היא מתוחזקת על ידי אנשים חכמים, מקצועיים ומחויבים. דווקא הרצינות, האחריות והניסיון הם שמחזקים אותה. הצלחות עבר מחזקות אמון בהבנות קיימות והאמון הזה מצמצם את מרחב הדמיון.

בנוסף, יש לקונספציה ממד רגשי. מערכות אינן חוששות רק מכישלון מבצעי. הן חוששות מאובדן שליטה תודעתית. מהאפשרות שהעולם אינו פועל עוד לפי ההיגיון שעל פיו התחנכו לפעול. הקונספציה מגינה מפני חרדה זו. היא מאפשרת להמשיך לפעול בביטחון יחסי גם כאשר המציאות מורכבת וסוערת.

למידה מערכתית לעומת הפקת לקחים

הבחנה יסודית שמערכות מתקשות לבצע

מערכות מרבות לדבר על למידה. השיח הארגוני רווי מושגים של תחקור, הפקת לקחים, שיפור מתמיד והתייעלות. לכאורה, נדמה כי למידה היא פעולה מובנית וטבעית בתוך כל מערכת מקצועית. בפועל, יש כאן בלבול עמוק בין שני תהליכים שונים בתכלית. הפקת לקחים ולמידה מערכתית.

הפקת לקחים היא תהליך רטרוספקטיבי. היא מביטה לאחור ושואלת מה קרה, היכן הייתה סטייה מהתכנון, ואילו צעדים ניתן לנקוט כדי למנוע הישנות דומה. זהו תהליך חשוב ולעיתים אף חיוני. אך הוא מתרחש כמעט תמיד בתוך אותה מסגרת תפיסתית שהובילה לאירוע עצמו. הוא מניח שההבנה הבסיסית של המציאות הייתה נכונה ורק הביצוע או הפרטים טעונים תיקון.

למידה מערכתית, לעומת זאת, עוסקת בהווה ובעתיד. היא שואלת לא רק מה קרה, אלא כיצד הבנו את מה שקרה בזמן אמת. אילו הנחות הנחנו. אילו פרשנויות נתנו למידע. אילו סימנים זכו למשקל ואילו סימנים נדחקו לשוליים. למידה כזו אינה מתקנת טעות אחת. היא בוחנת את המסגרת שבתוכה הוגדרה הטעות.

כאן בדיוק נעצרת החשיבה ברוב המערכות. לא משום שאין רצון ללמוד, אלא משום שלמידה מערכתית מערערת ודאות. היא אינה מספקת תשובות מהירות, אלא מעלה שאלות קשות. היא אינה מחזקת תחושת שליטה, אלא חושפת את גבולותיה. עבור מערכות פיקודיות, שבהן האחריות מחייבת הכרעה, השהייה הזו באי ידיעה נחווית כמאיימת.

כך נוצר מצב פרדוקסלי. המערכת מפיקה לקחים, אך אינה לומדת. היא משתפרת טקטית, אך אינה משתנה אסטרטגית. היא מתקנת כשלים נקודתיים, אך משמרת את דפוסי החשיבה שהובילו אליהם. במקרים רבים, תהליך הפקת הלקחים עצמו משמש כהגנה מפני למידה עמוקה יותר. הוא יוצר תחושה של טיפול, של שליטה, של סגירת מעגל, בעוד שהשאלות העקרוניות נותרות ללא מענה.

הזמן והזיכרון הארגוני

כיצד הצלחה מצטברת מחליפה חשיבה חיה

לזמן יש תפקיד מרכזי בעיצוב דפוסי חשיבה מערכתיים. מערכות אינן פועלות בריק. הן פועלות לאורך שנים, לעיתים עשרות שנים, בתוך רצף של חוויות, הצלחות, משברים והתאמות. הרצף הזה מייצר זיכרון ארגוני. אך זיכרון זה אינו ניטרלי.

הזיכרון הארגוני נבנה סביב סיפורי הצלחה. סביב רגעים שבהם המערכת פעלה נכון, זיהתה איום, קיבלה החלטה והצליחה. סיפורים אלה אינם רק זיכרונות. הם הופכים לנרטיב. נרטיב של הבנה, של מקצועיות, של שליטה במציאות. ככל שהנרטיב הזה מתחזק, כך קשה יותר לערער עליו.

הזמן מייצר גם אפקט של הרגעה. תרחישים שבעבר נתפסו כמדאיגים הופכים עם השנים לשגרה. סימנים שבעבר עוררו חשש נתפסים כידועים ומוכרים. לא משום שהמערכת חדלה להיות ערנית, אלא משום שהזמן עצמו מקהה את תחושת האיום. מה שלא קרה במשך זמן רב נתפס כבלתי סביר, גם אם התנאים להשתנותו קיימים.

כך הופך הזמן מגורם ניטרלי לגורם פעיל בעיצוב קונספציה. הניסיון המצטבר אינו רק מקור ידע, אלא גם מסנן תודעתי. הוא קובע מה נחשב אפשרי ומה נחשב דמיוני. מה ראוי לתשומת לב ומה ניתן לדחות. ככל שהניסיון ארוך ומוצלח יותר, כך קשה יותר לדמיין מציאות אחרת.

מנקודת מבט זו, הצלחה מתמשכת אינה רק נכס. היא גם סיכון. לא משום שהיא מטעה במודע, אלא משום שהיא יוצרת תחושת הבנה עמוקה מדי. תחושה שהעולם כבר מוכר, שהדפוסים ידועים, ושאין צורך לשוב ולשאול שאלות יסוד.

השפה הארגונית

מה שלא נאמר ומה שאינו יכול להיאמר

השפה שבה מערכת מדברת עם עצמה היא אחד הגורמים המרכזיים בעיצוב גבולות הראייה שלה. שפה אינה רק אמצעי להעברת מידע. היא מסגרת חשיבה. היא קובעת אילו תופעות ניתן לתאר, אילו מושגים זמינים ואילו שאלות ניתנות לניסוח.

השפה הארגונית מתפתחת מתוך צורך. היא נועדה לייעל, לקצר, לאפשר תקשורת מהירה תחת לחץ. קיצורים, מונחים מקצועיים ונוסחאות לשון הם תנאי תפקוד. אך הם גם יוצרים סינון. מה שאינו נכנס לשפה מתקשה להיכנס לדיון. רעיון שאינו מנוסח במונחים המקובלים נתפס כלא מקצועי, לא בהכרח משום תוכנו, אלא משום צורתו.

בנוסף, השפה מייצרת היררכיה סמויה. יש מושגים שמסמנים רצינות ויש מושגים שמסמנים שוליים. יש ניסוחים שמתקבלים כמובן מאליו ויש ניסוחים שמעוררים אי נוחות. כך, עוד לפני שמתקבלת החלטה, השפה כבר קבעה מה ייחשב רלוונטי ומה יידחק.

הבעיה מחריפה כאשר המציאות משתנה מהר יותר מן השפה. המערכת ממשיכה לדבר באותה לשון, בעוד שהעולם כבר אינו תואם לה. אך כל עוד אין שפה חלופית, קשה אפילו לזהות את הפער. מה שאין לו מילים, אין לו מקום.

למידה מערכתית מחייבת, בין היתר, הרחבת השפה. היכולת להקשיב לדברים שאינם מנוסחים היטב. לאינטואיציות, לחששות, לשאלות לא מגובשות. אך מערכות מקצועיות מתקשות בכך, משום שהן מתגמלות בהירות וודאות, לא גמגום ופתיחות.

איפכא מסתברא והקושי לשאת זרות

מדוע מבט חיצוני נדחה שוב ושוב

רבות נכתב על חשיבות הביקורת, הדעה האחרת והחשיבה החתרנית. בפועל, מערכות מתקשות לשלב מבט חיצוני באופן עמוק. גם כאשר קיימת הכרה עקרונית בחשיבותו, הוא נדחה או מנוטרל.

הקושי אינו נובע מגאווה או מחשדנות אישית. הוא נובע מפער מבני. מי שפועל בתוך המערכת נושא אחריות ישירה. הוא מחויב להכרעה, להמשכיות, לתוצאות. מי שמביט מבחוץ אינו נושא באותו אופן בנטל זה. הפער הזה מייצר חוסר סימטריה. המבט החיצוני עלול להיתפס כמי שמציע שאלות שאין להן מחיר מיידי.

בנוסף, מבט חיצוני מאיים על הסיפור העצמי של המערכת. הוא אינו רק שואל שאלות על החלטה מסוימת, אלא על האופן שבו מתקבלות החלטות בכלל. הוא אינו מציע פתרון נקודתי, אלא מערער על מסגרת השאלות. זהו איום תודעתי, לא מקצועי.

לכן, גם כאשר ממנים גורמי ביקורת פנימיים, הם פועלים כמעט תמיד בתוך גבולות התרבות הארגונית. הם יודעים מה מותר לומר וכיצד לומר. הביקורת הופכת לכלי ויסות, לא לכלי שינוי.

איפכא מסתברא חוץ מערכתי, במובנו העמוק, אינו תפקיד נוח. הוא דורש מהמערכת לשאת זרות. לשאת קול שאינו מדבר את שפתה כשפת אם. אך רק זרות כזו מאפשרת למידה אמיתית. לא למידה של פרטים, אלא למידה של מסגרות.

למידה מערכתית והפקת לקחים

הבחנה שהמערכת מתקשה לעשות

מערכות מרבות לדבר על למידה. המונח מופיע במסמכים, בישיבות, בתחקירים ובשיח הציבורי. אך בפועל, ברוב המקרים, מה שמכונה למידה הוא הפקת לקחים. זהו הבדל שאינו סמנטי בלבד, אלא הבדל מהותי באופן שבו מערכת מתייחסת לעצמה.

הפקת לקחים היא פעולה רטרוספקטיבית. היא מבקשת להבין מה קרה, היכן נכשלה פעולה מסוימת ואיך ניתן למנוע את הישנותה. היא עוסקת בשיפור תפקוד בתוך מסגרת קיימת. היא מתקנת, מחדדת, מייעלת. במערכות מורכבות, הפקת לקחים היא הכרחית. בלעדיה אין שיפור, אין תיקון ואין הסתגלות טקטית.

למידה מערכתית, לעומת זאת, פועלת ברובד אחר. היא אינה שואלת רק מה השתבש, אלא כיצד הבנו את המציאות מלכתחילה. היא בוחנת את הנחות היסוד, את דפוסי החשיבה, את השפה שבה תואר האיום, ואת האופן שבו הוגדר מה נחשב מידע חשוב ומה נחשב זניח. זוהי למידה שאינה מתקנת טעות, אלא מערערת ודאות.

כאן בדיוק נוצר הקושי. הפקת לקחים מאפשרת למערכת להרגיש שהיא לומדת מבלי לאיים על זהותה. היא משמרת את המסגרת ומתקנת את הפרטים. למידה מערכתית, לעומת זאת, עלולה לערער את המסגרת עצמה. היא מעלה שאלות שאין להן תשובות מיידיות, ולעיתים גם אין להן פתרון ברור.

במערכות פיקודיות, שבהן אחריות מחייבת הכרעה, למידה מסוג זה נתפסת כסיכון. לא משום שאין רצון ללמוד, אלא משום שלמידה עמוקה מחייבת שהייה באי ידיעה. היא דורשת זמן, עיכוב, ולעיתים גם ויתור זמני על תחושת שליטה. עבור מי שנדרש לקבל החלטות תחת לחץ, זו דרישה קשה מאוד.

לכן, ברוב המקרים, הלמידה נעצרת בדיוק בנקודה שבה היא אמורה להתחיל. המערכת מפיקה לקחים, אך אינה בוחנת את האופן שבו היא מגדירה מהו לקח. היא מתקנת את העבר, אך אינה פותחת את ההווה.

הזמן כגורם מעצב חשיבה

הצלחה מצטברת כגבול ראייה

הזמן הוא אחד הגורמים הפחות מדוברים אך המשפיעים ביותר על חשיבה מערכתית. מערכות אינן פועלות בחלל ריק. הן נושאות עמן היסטוריה, זיכרון וניסיון מצטבר. ניסיון זה הוא משאב יקר, אך גם מסנן תודעתי.

הצלחה מצטברת יוצרת תחושת הבנה. היא מחזקת אמון בהנחות יסוד קיימות. כל הצלחה נוספת אינה רק הישג, אלא אישור בדיעבד לכך שהאופן שבו המערכת פירשה את המציאות היה נכון. כך, בהדרגה, הניסיון הופך לאמת. לא כאמירה מפורשת, אלא כהנחה שקטה.

הזיכרון הארגוני אינו ניטרלי. הוא אינו אוסף אובייקטיבי של אירועים, אלא סיפור. סיפור של שליטה, של חיזוי, של התמודדות מוצלחת. אירועים שאינם משתלבים בסיפור הזה נזכרים פחות, או מסופרים באופן שמרכך את חריגותם. כך נוצר נרטיב רציף שמחזק את תחושת הוודאות.

הזמן גם מרגיע. מה שהיה פעם מפתיע הופך לשגרה. מה שהיה פעם מדאיג הופך לנסבל. לא משום שהאיום נעלם, אלא משום שהמערכת למדה לחיות איתו בתוך מסגרת מוכרת. הרגיעה הזו היא תנאי לתפקוד, אך היא גם מקהה ערנות.

חשוב להדגיש. אין כאן ביקורת על ניסיון. להפך. ניסיון הוא תנאי לפעולה אחראית. אך כאשר הניסיון מצטבר ללא בחינה מחודשת של ההנחות שעליהן הוא נשען, הוא עלול להפוך לגבול ראייה. לא משום שהמערכת אינה חכמה, אלא משום שהיא מצליחה.

שפה ארגונית, מושגים ושתיקה

מה שלא נאמר כמרכיב בלמידה.

לשפה יש תפקיד מרכזי בעיצוב החשיבה המערכתית. מערכות אינן פועלות רק באמצעות החלטות ונהלים, אלא באמצעות מילים. מילים שמגדירות מציאות, מצמצמות אותה, ולעיתים גם מעלימות חלקים ממנה.

השפה הארגונית מתפתחת מתוך צורך. היא מאפשרת תקשורת מהירה, מקצועית, מדויקת. קיצורים, מושגים ונוסחאות לשון אינם תקלה. הם תנאי תפקוד. אך באותה מידה, הם גם מסגרת מגבילה.

מה שאינו נכנס לשפה מתקשה להיכנס לדיון. חשש שאינו מנוסח במונחים המקצועיים הנכונים נתפס כלא רלוונטי. רעיון שאינו מתיישב עם השפה הקיימת מתקשה להיתפס כרציני. לעיתים, דברים אינם נדחים משום שהם שגויים, אלא משום שאין להם מילים.

מעבר למה שנאמר, יש גם את מה שלא נאמר. שתיקות ארגוניות. נושאים שאינם עולים לדיון, לא משום שאסור לדבר עליהם, אלא משום שאינם משתלבים בשיח. שתיקות אלו הן חלק מן הלמידה החסומה. הן מסמנות גבולות בלתי נראים של חשיבה.

כאשר המציאות משתנה מהר יותר מן השפה, נוצר פער. המערכת ממשיכה לדבר באותה לשון, בעוד שהעולם כבר אינו מתאים לה. במצב כזה, גם הפקת לקחים מתבצעת בשפה ישנה, ולכן מתקשה לגעת בשינוי עצמו.

אחריות, פחד ושליטה

הממד הרגשי של כשלי למידה

לצד גורמים מבניים, יש להכיר גם בממד רגשי עמוק. מערכות אינן פועלות רק על בסיס רציונלי. הן פועלות גם מתוך פחד. לא פחד אישי, אלא פחד מערכתי. פחד מאובדן שליטה תודעתית.

אובדן שליטה תודעתית אינו פחד מכישלון נקודתי. זהו פחד מן האפשרות שהעולם אינו פועל עוד לפי ההיגיון שעל פיו המערכת התחנכה לפעול. זהו פחד מערעור המסגרת שבתוכה ניתן לקבל החלטות.

הקונספציה, במובן זה, אינה רק מסגרת מחשבתית. היא גם הגנה רגשית. היא מאפשרת למערכת להמשיך לפעול בביטחון יחסי גם כאשר המציאות מורכבת וסוערת. לכן, ערעור על קונספציה נחווה לעיתים כאיום, לא על ידע, אלא על היכולת לפעול.

הכרה בממד זה חשובה להבנת כשלי למידה. לא משום שהיא מציעה פתרון, אלא משום שהיא מסבירה מדוע למידה עמוקה אינה מתרחשת גם כאשר קיימת אינטליגנציה גבוהה ורצון כן ללמוד.

איפכא מסתברא ומגבלות הביקורת מבפנים

מדוע מערכות מתקשות לערער על עצמן

בשלב מסוים, כמעט בכל מערכת פיקודית או ארגונית עולה הרעיון שיש צורך בביקורת. לעיתים היא מכונה ביקורת פנימית, לעיתים חשיבה ביקורתית, ולעיתים איפכא מסתברא. עצם העלאת המושג מעידה על מודעות לכך שמערכות עלולות להיסגר בתוך עצמן. אך בין ההכרה בצורך לבין מימושו בפועל נפער פער עמוק.

ביקורת פנימית פועלת תמיד בתוך גבולות. גבולות של שפה, גבולות של סמכות, גבולות של תרבות ארגונית. גם כאשר היא כנה, גם כאשר היא מנוסחת באומץ, היא מתקשה לגעת בהנחות היסוד שמגדירות את המערכת. לא משום שמי שמבקר אינו חכם או ישר, אלא משום שהוא חלק מן המנגנון שהוא מבקש לבחון.

ההשתייכות הארגונית אינה רק עניין פורמלי. היא זהות. היא כוללת זיכרון משותף, חוויות עבר, והבנה עמוקה של מה נחשב לגיטימי ומה לא. בתוך זהות כזו, ערעור עמוק על המסגרת נתפס לעיתים כערעור על השייכות עצמה. לכן, גם ביקורת נוקבת נוטה להתמקד בפרטים ולא במבנה.

כאן מתחדד ההבדל בין ביקורת לבין איפכא מסתברא. ביקורת מבקשת לשפר. היא פועלת מתוך הנחה שהמסגרת נכונה ביסודה וזקוקה לתיקון. איפכא מסתברא, במובנו העמוק, מבקש לשאול אם המסגרת עצמה היא האפשרות היחידה. לא מתוך רצון להרוס, אלא מתוך הכרה בכך שמסגרות חשיבה נוטות להתקבע.

אלא שגם איפכא מסתברא, כאשר הוא ממוסד בתוך המערכת, מתקשה למלא את תפקידו. ברגע שהוא הופך לתפקיד רשמי, עם גבולות סמכות וציפיות ברורות, הוא נבלע בהיגיון הארגוני. השאלות שהוא שואל הופכות צפויות. החריגות שלו נספגות. הוא מפסיק להיות זר.

לכן, פעמים רבות, מערכות משוכנעות שהן מאפשרות חשיבה חתרנית, בעוד שבפועל הן מאפשרות רק וריאציות מבוקרות של אותו היגיון. זהו מנגנון עדין של ויסות, לא של טרנספורמציה.

המבט החיצוני והזרות כתנאי ללמידה

חוקר שאינו איש מנגנון

כאן מתבהר תפקידו של המבט החיצוני. לא כביקורת מבחוץ ולא כהטפה מוסרית, אלא כתנאי ללמידה עמוקה. מבט חיצוני אינו מביא בהכרח ידע חדש. לעיתים הוא מביא בעיקר זרות והזרות הזו היא יתרונו.

מי שאינו איש מנגנון אינו דובר את השפה כשפת אם. הוא אינו מחויב לאותם קודים, לאותם זיכרונות ולאותן היררכיות. הוא אינו נדרש להכרעה מיידית ואינו נושא באותה מידה בנטל התפקודי היומיומי. דווקא משום כך, הוא יכול לשהות יותר זמן בשאלה.

השהייה הזו אינה מותרות אינטלקטואליות. היא תנאי ללמידה. היא מאפשרת לשאול מדוע שאלה מסוימת כלל אינה עולה. מדוע מידע מסוים נתפס כשולי. מדוע הסבר אחד מתקבל כמובן מאליו בעוד שאחר נדחה כלא ריאלי.

חשוב להבהיר. מבט חיצוני אינו עדיף בהכרח על מבט פנימי. הוא שונה. יתרונו אינו בידיעה אלא בפרספקטיבה. כאשר מערכת מצליחה להקשיב למבט כזה מבלי לחוש מותקפת, מתאפשר מרחב חדש. מרחב שבו ניתן לבחון דפוסים ולא רק החלטות, שפה ולא רק נתונים, הנחות ולא רק מסקנות.

אלא שכאן בדיוק טמון הקושי. הקשבה למבט חיצוני מחייבת בגרות תודעתית. היא מחייבת הבחנה בין ביקורת על אנשים לבין ביקורת על מבנים. בין ערעור סמכות לבין הרחבת הבנה. במערכות שפועלות תחת לחץ מתמיד, הבחנה זו אינה מובנת מאליה.

לכן, לעיתים קרובות, המבט החיצוני נדחה לא משום שהוא שגוי, אלא משום שהוא אינו משתלב בקצב הפעולה. הוא אינו מייצר תשובה מיידית. הוא אינו נסגר לכדי החלטה. והוא מעורר אי נוחות.

יחסי פנים וחוץ

אמון, חשד והאפשרות לדיאלוג אמיתי

הקשר בין מערכת לבין גורם חיצוני אינו רק קשר מקצועי. הוא קשר רגשי. מערכת פיקודית רגילה לפעול מתוך אחריות, שליטה והכרעה. גורם חיצוני נתפס לעיתים כמי שאינו משלם את מחיר ההחלטות. פער זה יוצר חשד סמוי.

מן הצד השני, גורמים חיצוניים נוטים לעיתים לראות במערכת גוף סגור, מגונן או מקובע. גם כאן נוצר פער. כל צד מפרש את האחר דרך מסגרת החשיבה שלו. ללא תיווך, הפער הזה מעמיק.

למידה עמוקה מתאפשרת רק כאשר מתקיים דיאלוג אמיתי בין פנים לחוץ. לא דיאלוג של הצגת עמדות, אלא דיאלוג של הקשבה. כזה שבו המערכת מאפשרת לשאלות להישאר פתוחות זמן מה, מבלי למהר לסגור אותן וכזה שבו המבט החיצוני מכבד את מורכבות האחריות ואינו מתעלם ממנה.

זהו מצב נדיר, אך אפשרי. הוא מחייב עיצוב מודע של המרחב. לא כהזמנת ביקורת לצורכי לגיטימציה, ולא כהכנסת יועץ חיצוני לפרק זמן קצר, אלא כהכרה בכך שלמידה אינה אירוע חד פעמי אלא תהליך מתמשך.

למידה כבחירה מנהיגותית

בין ודאות לפגיעות

בסופו של דבר, למידה מערכתית אינה רק עניין מקצועי. היא בחירה מנהיגותית. היא נכונות לוותר על נוחות הוודאות לטובת פתיחות תודעתית. עבור מי שנושא אחריות, זוהי בחירה קשה. ודאות מאפשרת פעולה. פגיעות מחייבת שהייה.

אך דווקא כאן מתגלה עומק המנהיגות. לא ביכולת להכריע במהירות בלבד, אלא ביכולת לזהות מתי ההכרעה נשענת על מסגרת שאינה נבחנת עוד. מתי הניסיון הפך להרגל. מתי השפה חדלה לשקף מציאות משתנה.

למידה עמוקה אינה מבטיחה מניעה של כישלון. אך היא מגדילה את הסיכוי לזהות גבולות ראייה בזמן. היא אינה מחלישה מערכת. היא מחזקת את חוסנה התודעתי.

חזרה אל נקודת המוצא

האדם, הבדידות והאחריות

כדי להבין למידה מערכתית, צריך לחזור אל נקודת המוצא האנושית. לא אל המערכת כגוף מופשט, אלא אל האדם שבתוכה. אל מי שנושא אחריות, מקבל החלטות, חי בתוך רצף של הכרעות, ולעיתים נותר לבד עם תוצאותיהן.

האדם הפיקודי, המנהיגי, אינו פועל בחלל ריק. הוא מוקף צוותים, נהלים, שגרות ושיח מקצועי. אך דווקא בתוך הרעש הזה מתקיימים רגעים של בדידות. רגעים שבהם מתעוררת שאלה שאין לה מענה מיידי. לא שאלה טקטית, אלא שאלה קיומית מקצועית. האם ראיתי את המציאות כפי שהייתה. האם המסגרת שבתוכה פעלתי אפשרה לי לראות גם את מה שלא התאים לה.

שאלות כאלה כמעט ואינן מדוברות. לא משום שהן אסורות, אלא משום שאין להן מקום ברור. הן אינן משתלבות בשיח של הפקת לקחים ואינן מתורגמות בקלות לשפה של פעולה. הן נשארות לעיתים כתחושת אי נחת, כחשד שקט, כזיכרון שלא מתיישב לגמרי.

מאמר זה מבקש לתת מקום לשאלות הללו. לא כדי להעצים אשמה, אלא כדי להכיר בכך שהן חלק בלתי נפרד מאחריות. אחריות אינה רק היכולת להכריע, אלא גם היכולת לשאת ספק מבלי להתפרק.

בין אחריות לידיעה

גבולות השליטה המערכתית

מערכות פיקודיות פועלות מתוך הנחה סמויה של ידיעה. לא ידיעה מוחלטת, אך ידיעה מספקת כדי לפעול. הנחה זו אינה יהירות, אלא תנאי תפקוד. ללא תחושת הבנה מינימלית של המציאות, לא ניתן לקבל החלטות.

אך כאן נוצר מתח עמוק. האחריות מחייבת הכרעה, וההכרעה מחייבת ידיעה. הלמידה, לעומת זאת, מתחילה דווקא במקום שבו הידיעה נסדקת. במקום שבו מתברר שהמסגרת שדרכה הובנה המציאות אינה מלאה.

המתח הזה הוא לב המאמר. לא כבעיה שיש לפתור, אלא כמצב שיש להכיר בו. מערכות מתקשות ללמוד לא משום שהן אינן חכמות, אלא משום שהלמידה דורשת ויתור זמני על תחושת שליטה. ויתור כזה נחווה לעיתים כאיום על האחריות עצמה.

ההבחנה בין אחריות לבין יומרת ידיעה היא הבחנה עדינה אך קריטית. ניתן לשאת אחריות גם מתוך הכרה בגבולות ההבנה. ניתן להכריע גם תוך ידיעה שהמסגרת שבתוכה פועלים אינה שלמה. אך לשם כך נדרש מרחב תודעתי שמערכות מתקשות לייצר בעצמן.

המערכת אינה טועה

היא פועלת כפי שהיא בנויה

חשוב לומר זאת בצורה ברורה. מערכות אינן נכשלות משום שהן רשלניות, עיוורות או חסרות ערכים. ברוב המקרים, הן נכשלות משום שהן פועלות בדיוק כפי שהן בנויות לפעול. הן מתגמלות עקביות, יציבות, נאמנות לשפה ולניסיון. הן מתקנות חריגות, אך שומרות על המסגרת.

במובן זה, קונספציה אינה סטייה, אלא תוצר טבעי של תפקוד. היא מאפשרת פעולה, אך גם מייצרת גבול. הגבול הזה אינו נראה מבפנים, משום שהוא התנאי לפעולה עצמה.

למידה מערכתית עמוקה מחייבת הכרה במגבלה הזו. לא כוויתור, אלא כהבנה. ההבנה שמערכת, מעצם היותה מערכת, מתקשה לראות את עצמה ולכן היא זקוקה, מעת לעת, למראה שאינה שייכת לה.

המבט החיצוני כמרחב ולא כדמות

כאן חוזרת שאלת המבט החיצוני. לא כשאלה של מינוי אדם מסוים, ולא כפתרון ארגוני פשוט. מבט חיצוני אינו תפקיד, אלא מרחב. מרחב שבו מותר לשאול שאלות שאינן מחויבות להכרעה מיידית. מרחב שבו ניתן להתעכב על הנחות יסוד מבלי לפרק את המערכת.

חוקר שאינו איש מנגנון אינו חשוב משום שהוא יודע יותר, אלא משום שהוא אינו מחויב לאותם קודים. הזרות שלו אינה יתרון מוסרי, אלא יתרון תודעתי. היא מאפשרת לראות דפוסים שהשייכות מטשטשת.

אך מבט כזה אינו יכול לפעול בכפייה. הוא דורש הסכמה שקטה של המערכת. הסכמה להקשיב מבלי למהר להגן. הסכמה להבחין בין ביקורת על אנשים לבין ביקורת על מבנים. הסכמה לאפשר לשאלה להישאר פתוחה זמן מה.

זו אינה חולשה. זו בגרות.

למידה כמעשה מתמשך

לא אירוע ולא תחקיר

למידה מערכתית אינה אירוע. היא אינה מתרחשת ברגע אחד ואינה נסגרת במסמך מסכם. היא תהליך מתמשך של פתיחת מסגרות, של בחינת שפה, של בדיקת זיכרון, ושל הקשבה למה שאינו משתלב בקלות.

למידה כזו אינה מבטיחה שלא יהיו הפתעות. אך היא מגדילה את הסיכוי שהמערכת תזהה את גבולות הראייה שלה בזמן. היא אינה מונעת כישלון, אך היא משנה את האופן שבו מערכת מתייחסת אליו.

במובן זה, עומק הלמידה אינו נמדד במספר הלקחים שהופקו, אלא בנכונות לשאול שאלות חוזרות. שאלות שלא תמיד ניתן לענות עליהן, אך עצם השהייה בהן משנה את איכות החשיבה.

סיום

אחריות שאינה נסגרת

מאמר זה אינו מציע פתרונות ואינו מבקש להכריע. הוא מבקש לאפשר. לאפשר למי שנושא אחריות לזהות את עצמו בתוך התהליך, מבלי לחוש מותקף. לאפשר למערכת לראות את עצמה, לא דרך אשמה אלא דרך הבנה.

אם הקורא יסיים את הקריאה עם שאלה אחת פתוחה, לא על מה עשה, אלא על איך ראה, ייתכן שכבר התרחש מעשה של למידה.

דברי החוקר, הרחבה והעמקה

עמדת החוקר במאמר הזה אינה עמדת שופט, אינה עמדת תובע ואינה עמדת מפקד. זו עמדה אזרחית, סוציולוגית, איכותנית, שמכירה במגבלותיה מראש ובונה מתוכן את כוחה. אני אינני מחזיק בידיעה פנימית על חדרי המבצעים, אינני בעל מומחיות טקטית, אינני מנתח סדרי כוחות או דפוסי לחימה. זה איננו חיסרון אלא תנאי מתודולוגי. כאשר חוקר נכנס לשדה מתוך הנחה שהוא כבר מבין אותו, הוא מקבל את מפת המילים של השדה, את מפת הכבוד שלו, את מפת הפחדים שלו ובפועל הוא נעשה חלק מן המנגנון שהוא מבקש להבין. לכן אני מבקש להיכנס לשדה במבוכה מכוונת, בצניעות מכוונת, ובהשהיה מכוונת של פסק דין.

המאמר נכתב מתוך נקודת מוצא אחת. במערכות כוח, ובעיקר במערכות שנדרשות להכריע, הבעיה המרכזית איננה טעות נקודתית אלא גבול ראייה. גבול הראייה איננו כשל מוסרי ואיננו כשל מקצועי. הוא תוצר הכרחי של הסתגלות. אדם שמכריע שוב ושוב, שמנהל סיכונים שוב ושוב, שמגדל שרירים של החלטה, מפתח בהכרח גם שרירים של סינון. אחרת הוא קורס. בתוך זה נולד מה שכיניתי כאן קונספציה. קונספציה איננה שקר. קונספציה היא אמת תפקודית. 

אמת שמאפשרת תנועה. אמת שמאפשרת שפה משותפת. אמת שמאפשרת היררכיה, תיאום, תיעדוף, ויכולת להירדם בלילה למרות הכובד. לכן קונספציה איננה סטייה מן המקצועיות. היא השלמה שלה.

כאן טמון הקושי. אם קונספציה היא תנאי תפקוד, אז גם המאבק בה אינו יכול להיות תהליך של הטפה או בושה. אי אפשר להשפיל מערכת אל תוך למידה. מערכת תיסגר. אי אפשר לצוות עליה להיות פתוחה. מערכת תבנה מגן חדש ותציג אותו כפתיחות. לכן מתודולוגיית הביקורת שאני מציע כאן אינה ביקורת של אשמה, אלא ביקורת של מסגור. במקום לשאול מי אשם, אני שואל באיזה אופן נבנתה המציאות לשפה, כיצד הוכנסה למצגות, כיצד חולקה לקטגוריות, אילו שאלות הוגדרו כלגיטימיות ואילו הוגדרו כמטרד, כיצד סודרה השרשרת בין מידע לבין ידיעה, בין סיכון לבין תרחיש, בין חרדה לבין ודאות מדומה.

הניסיון שלי אינו ניסיון של שדה צבאי אלא ניסיון של שדות אחריות. בתי משפט, מערכות רווחה, מערכות ניהול משברים, ארגונים, אנשים. לאורך עשרות שנים אני פוגש תופעה שחוזרת על עצמה. אנשים רציניים, חרוצים, נאמנים לתפקיד, פועלים בתוך מסגרת נכונה ובכל זאת מגיעים לנקודת שבירה.

לא משום שהם חלשים, אלא משום שהמסגרת שמאפשרת פעולה בשגרה מייצרת עיוורון תחת שינוי. אני מכיר את הרגע שבו אדם אומר לעצמו בלילה, עשיתי את מה שהיה נכון לפי הספר ולמרות זאת התוצאה קרסה. ברגע הזה אין תועלת בצליבה. יש תועלת רק בשאלה אחרת. איזה ספר זה היה. מי כתב אותו. מה נשאר מחוץ לדפים.

במובן הזה, עמדת החוקר כאן היא ניסיון לבנות מרחב שבו בכירים יוכלו לקרוא ולא להרגיש מותקפים, אך גם לא ירגישו מרוצים. זה איזון עדין. מאמר שמלטף את המנגנון לא יוצר שינוי. מאמר שתוקף את המנגנון גורם למנגנון להתגונן. לכן אני מכוון למקום של אי נוחות פרודוקטיבית.

אי נוחות שמכבדת אחריות אך לא נכנעת לה. אי נוחות שמציעה פרספקטיבה בלי להעמיד פנים שהיא אמת עליונה.

מכאן נגזרת גם הגדרה מחודדת יותר של מה שאני מכנה איפכא מסתברא חוץ מערכתי. אין מדובר באדם חריג, ואין מדובר באישיות צבעונית שמפריעה לדיון. זה גם לא תפקיד יחסי ציבור. זהו תפקיד מתודי. זהו מנגנון שבנוי כך שהוא לא נושא את ה DNA הארגוני של המערכת, לא משום שהוא טוב יותר, אלא משום שהוא לא גדל בתוך אותה שפה ובתוך אותם תגמולים סמויים. מי שגדל בתוך מנגנון יודע דברים שאחר לא יודע. זה יתרון הכרחי. אבל מי שגדל בתוך מנגנון גם מתקשה לראות את נקודות העיוורון של המנגנון. לכן נדרש תפקיד משלים. לא במקום המערכת, לא מעליה, לא נגדה, אלא לצידה, כמעין מראה שמחזירה תמונה אחרת.

יש כאן גם שאלה מוסרית שקטה. מערכת שמחזיקה כוח גדול חייבת לעצמה מנגנונים נגד סגירות. לא מתוך חשדנות אלא מתוך אחריות. האחריות האמיתית איננה רק לבצע נכון, אלא גם לשמור על יכולת התחדשות מחשבתית. מערכת שמתאהבת ביעילות שלה מאבדת את מרחב הדמיון. מערכת שמתאהבת במודלים שלה מאבדת את האפשרות שהאויב יחשוב אחרת. מערכת שמתאהבת בשפה שלה מאבדת את האפשרות שהמציאות לא תיכנס יותר לתוך המילים. לכן ההצעה כאן היא פשוטה, אך קשה לביצוע. לבנות תנאי קבוע שבו המערכת מסכימה לפגוש מבט שאינו משלים את עצמה, אלא מפרק את שלמותה לרגע, כדי שתוכל להיבנות מחדש.

הבחירה במתודולוגיה איכותנית איננה קישוט. זו אמירה על טבע החומר האנושי. לא כל מה שחשוב ניתן למדידה. לא כל מה שמסוכן יופיע בגרף. לא כל שינוי יתרחש באופן לינארי. לפעמים נקודת המפנה נמצאת במבוכה, במוטיבציה, באמונה, בהשפלה, בסמל, בתפיסה קולקטיבית ובשינויים זעירים בשפה.

לכן אני מציע לקרוא את האירוע המוסדי שמתואר בטקסט הזה לא רק דרך שאלת המידע והסמכות, אלא גם דרך שאלת החרדה והשליטה. היררכיה היא גם שיטה מקצועית, וגם שיטת הרגעה. קונצנזוס הוא גם כלי עבודה, וגם תרופה נגד ספק. טכנולוגיה היא גם כוח, וגם אשליה. אם לא ניגע בשכבה הזו, נשאר רק עם סדרת נהלים שמנסים לתקן בעיה תודעתית.

בסוף, אני מבקש להציב אמת אחת שאינה נוחה לאיש. אי אפשר לבטל קונספציה. אפשר רק להחליף אותה.

לכן השאלה איננה אם נהיה ללא קונספציה, אלא איזו קונספציה תחליף את הקודמת והאם נבנה מראש מנגנון שמזהה גם את החדשה כשהיא מתחילה להתקשות ולהיסגר. זו המשימה של מצוינות. לא מצוינות של ביצוע בלבד, אלא מצוינות של ראייה.

אם מפקד או בכיר יקרא את הדברים וימצא את עצמו אומר, לא תקפו אותי, אך גם לא נתנו לי מנוח, אז הטקסט מילא את תפקידו. הוא לא נועד להכריע. הוא נועד לפתוח.

הוא לא נועד לספק סיפור. הוא נועד לשבור סיפור אחד כדי לאפשר סיפור אחר.

לא משום שהאחר בהכרח נכון יותר, אלא משום שהיכולת להחזיק יותר מסיפור אחד היא לב העמידות של מערכת כוח, ולב האנושיות של מי שנושא בה אחריות.

 ד"ר יריב וינצר

אסטרטג מומחה איפכא מסתברא ניהול משברים

יריב וינצר (PhD) ואדם וינצר

משרד עורכי דין

משפט אזרחי , ניהול משברים, פרשנות משפטית

המאמר משקף ניתוח סוציולוגי ואסטרטגי חיצוני למנגנונים ארגוניים. אין בו עמדה מבצעית או יומרה לידע פנימי, אלא ניסיון להרחיב שדה ראייה ולבחון תהליכי למידה, קונספציה וגבולות הבנה במערכות מורכבות.

עו"ד אדם וינצר  טלפון 0546149150   

עו"ד (PhD) יריב וינצר טלפון 0523232223