המדינה אינה מחליטה: עזה, חטופים, שיסוי, ופיצול ישראלי בלתי הפיך חמש דקות של בלתי חוקית, ניתוח אסטרטגי חברתי נטול קו מפלגתי

המדינה אינה מחליטה: עזה, חטופים, שיסוי, ופיצול ישראלי בלתי הפיך

חמש דקות של בלתי חוקית, ניתוח אסטרטגי חברתי נטול קו מפלגתי

ד"ר סוציולוג יריב וינצר- אסטרטג בכירים במערכות הביטחון מומחה לאיפכא מסתברא

לא נכתב כדי לשכנע אלא כדי לעורר מחשבה לא להיסחף אלא להתעורר.

זהו מסמך ניתוח חברתי אסטרטגי מתוך שדה הקרב הפנימי של מדינת ישראל שנכתש בין חטופים הנהגה שאינה מחליטה קיטוב הרסני וציבור שסופג שקרים ונאחז במיתוסים. המאמר שלפניכם נכתב מתוך כאב, אבל גם מתוך אחריות אין בו פתרון קסם יש בו ראייה צלולה של קריסה תודעתית עם שאלה פתוחה:

האם עוד יש סיכוי אחת לעצור את השיח?

מדינת ישראל מתנהלת זה חודשים רבים בתוך מרחב של תודעה מתפוררת. לא מדובר עוד במשבר נקודתי אלא בתהליך עומק של התפרקות הדרגתית של מושגי יסוד:

·       אחריות

·       הכרעה

·       מוסר

·       אחדות.

מדינה שככל שהיא נמנעת מהחלטות כך היא מחריפה את המשבר.

לא מדובר רק בהיעדר פעולה אלא בהפיכת אי- הפעולה למבנה שלטוני כמעט לדוקטרינה לא מוצהרת.

דחיינות כעמדה שתיקה כתחליף לערכים הישרדות שלטונית כיעד עליון.

668 ימים לחטופים. 668 ימים של כאב שהופרט.

המדינה כמו אומרת,  אנו מקשיבים לכם אך איננו חייבים לכם דבר המשפחות נגררות מאולפן לאולפן נואמות בכיכרות זועקות מתוך לב שבור אך נענות בשפת טקטיקה לא בשפת מוסר.

יש הקשבה יש חיבוק יש אמפתיה אבל אין ערך לחיים עצמם כשערכם מתנגש ברצון הפוליטי (ימין ושמאל מרכז וקיצון) לשמור על יציבות קואליציונית וגם אופוזיציונית או להימנע מתשלום מחירים לא צבאיים לא מדיניים ולא רגשיים השלטון הפך למופע של ניהול תחזוקתי לשרוד עוד יום, לעבור עוד שבוע לדבר הרבה אך לא לפעול. החטופים הפכו מדימוי לאומי לסמל לא נוח הם מזכירים כל הזמן את השאלה שאין לה תשובה האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר או שמא נעדיף להמשיך בשגרה של מוות איטי עטופה בסיסמאות ריקות.

בחברה הישראלית השסע אינו עוד חריץ הוא תעלה.

הימין מבצר את עצמו בתוך נרטיב של כוח של ריבונות של שליטה טהרנית.

אבל תחת המילים לעיתים מבצבץ יחס מטריד לחיי אדם.

בקרב קבוצות רבות החטופים אינם יעד אלא מכשול. הם נתפסים כבעיה טקטית לא כיעד מוסרי העיקר לא להיראות ככנועים העיקר לא לוותר גם אם המשמעות היא להפקיר חיים.

מנגד, בשמאל קול 'מוסרי' תקיף אך לעיתים מנותק מהיכולת לייצר הכרעה. הרצון להשיב את כולם בכל מחיר אינו מלווה תמיד בנכונות להבין מהו אותו מחיר ואיך הוא משפיע על כלל הזירה.

מוסריות ללא הבנה אסטרטגית עלולה להפוך לקו שביר.

כך אנחנו נעים בין כוחנות שמתחזה לעקביות  לרגש שמתחפש לתבונה.

ואיש אינו מודה באמת: אנו שבויים בתוך ממשלת ישראל עצמה אין החלטה אמיתית

אין יעד לעזה אין תכנית לחטופים אין כיוון, רק הישרדות.

קבינט הביטחוני הפך לזירת הישרדות פוליטית.

השרים חלקם בורים חלקם מסיתים חלקם מפוחדים מתווכחים על מה שמותר לומר, לא על מה שצריך לעשות.

וכל חברי הכנסת כולם שהיו ב 07.10.2023 בגדו כולם באמון ובעבודה הם הגיעו לעבודה אבל לא לעבוד.

בצה"ל - המצב קשה לא פחות.

האמון בהנהגה הפוליטית נשחק.

הקצינים מרגישים שלוחמים ונזנחים.

המפקדים מתראיינים לתקשורת תוקפים אלו את אלו ממלאים את מקומם של הדוברים והיועצים.

הגבול בין צבא לפוליטיקה נמחק.

גנרלים מהימין רומסים גנרלים מהשמאל.

גנרלים מהשמאל מגיבים בגיחוך מתנשא.

הצבא מפולג. הרמטכ"ל נלחם על הלגיטימציה שלו.

הלוחמים בשטח מבולבלים אינם יודעים אם מדובר במלחמה או באולפן פתוח.

ובתוך כל זאת טראמפ.

מי שהיה סמל לאחיזה בינלאומית הפך לפנטזיה ריקה.

היחסים האישיים עם נתניהו רופפים טראמפ עצמו הפכפך, כעוס, מבודד וההנהגה הישראלית מוסיפה להביט אליו כמי שיביא את הגאולה.

זו אינה דיפלומטיה זו אשליה.

העולם בוחן את ישראל בעין ספקנית צינית ולעיתים לעגנית.

אירופה מביטה בנו כבעיה מוסרית.

אמריקה נעה על גבול הסבלנות.

אומות העולם מבינות אין בישראל החלטה.

היא דורשת הכרה אך מסרבת לשלם את מחיר ההכרה.

ובשעה הזו האולפנים מתפקדים כעין סערה בתוך גוף רועד.

ערוץ 14 מול ערוץ 12.

עיתונאים לוחמים

עורכים מגויסים

מראיינים עם אג'נדה.

הדיון הפך לקרב.

המילים הפכו לתחמושת.

המציאות נדחקת לשוליים העיקר להכתיב נרטיב.

הציבור משוסע לא מחולק.

תחנת רדיו מול תחנת רדיו.

שיח חרשים.

שיח צורח.

ואני

אני בתוך האולפנים האלה. אסטרטג סוציולוג מבקש להביא קול אחר.

קול שלא נולד מתוך עמדה מפלגתית אלא מתוך הבנה עמוקה של המערכת האנושית, של הארגון, של האומה אני מדבר באיפכא מסתברא.

מנסה לשאול את השאלות שנמצאות מתחת לפני השטח.

לא כדי לקעקע אלא כדי לחדור אל העומק.

אבל שוב ושוב איני מובן.

מבקשים ממני לנקוט עמדה.

מבקשים שאהיה חד כאילו המורכבות עצמה היא בגידה.

כשאני אומר גם וגם הם שומעים שום דבר.

כשאני מציע לחשוב הם דורשים לתקוף.

כשאני שותק לרגע הם פותחים עליי מיקרופון.

וכך לא רק החטופים אובדים.

אובדת השפה.

אובדת היכולת לחשוב.

אובדת היכולת להקשיב.

האומה בתהום ולא כי נפלה אלא כי בחרה לרדת אליה.

מתוך דחיינות מתוך פחד מתוך אובדן של עמוד השדרה האסטרטגי.

והשאלה הקשה ביותר האם אפשר עוד לעלות.

אין חבל אין משיכה אין מישהו שיקרא עד כאן יש רק שתיקה ואותה כבר הפכנו לשיטה.

סיכום:

ישראל של היום איננה עוד מדינה במלחמה מול חיצונית היא מדינה במאבק מול עצמה. היא נכרת בין ימין שמוכן להקריב כדי להיראות חזק, שמאל שמסרב להקריב כדי להישאר מוסרי היא מביטה בטראמפ וממתינה לישועה בעוד הקשר איתו מתפורר היא מפנה עורף לאנשים חטופים שכבר קראו להם שבויים כי מדינת ישראל היא שבי בתוך עצמה שבי בפוליטיקה בצבא בתקשורת בשפה וזה כבר בתוך ה DNA.

החטופים חיים אולי- אבל החברה גוססת.

מי שלא מכריע בוחר בהמשך הקריסה.

מי שמעדיף קונצנזוס מדומה מאבד את המצפן.

מי שמעדיף שלטון  שוכח שלעם נמאס להיות נשלט בלי כיוון.

הכותב:

מאמר זה אינו ביטוי לדעה אישית השתדלתי לכתוב אותו כאסטרטג כסוציולוג כאדם העומד בעין הסערה באולפנים בצמתים של הבנה בלב הקרע, אך עם עין שחותרת למבט על לא כבעל עמדה אלא כמי שחי בשדה לא כמסביר אלא כמי ששומע את כולם, מנתח את תודעתם וחש את קווי השבר דרך המילים.

הטקסט נכתב באיפכא מסתברא לא ככלי לשוני אלא ככלי הכרחי לחשיבה לא נכתב כדי ללטף לא נועד לשמח הוא נכתב כדי לשקף מציאות שאינה ניתנת עוד לחלקה.

הבחירה לקרוא או להתעלם היא כבר שלך.

הבחירה להכריע חייבת להיות של המדינה.

ד"ר (PhD) סוציולוג עו"ד יריב וינצר.

אסטרטג מומחה איפכא מסתברא

אסטרטג בכירי מערכות בטחון