סיפורים מהקליניקה

חלמתי מדינה בלי אור   חלמתי שאני הולך במנהרה. לא ידעתי איפה אני. לא ידעתי כמה זמן עבר. רק ידעתי שאין אור.   לא הייתה שם מלחמה. לא היו יריות. רק שקט כבד, חונק, שקט של אדישות.   במנהרה פגשתי שישה אנשים. לא הכרתי אותם קודם. אבל ידעתי מיד מי הם. לא שאלתי לשמות. לא היה צריך.   הם ישבו על הרצפה. גב אל קיר. עיניים פקוחות. לא מפחדות. מאוכזבות.   אחד מהם אמר לי. לא בכעס. לא בצעקה. בקול עייף. אנחנו לא מתנו בגלל האויב. אנחנו מתנו כי אתם הפסקתם להיות עם.   ניסיתי לומר משהו. להסביר. להצדי

המדינה שאינה מחליטה מאמר ראשון בסדרת טורים סוציולוגים־אסטרטגיים מאת ד"ר יריב וינצר. 668 ימים לחטופים. אין הכרעה, אין הנהגה, אין שפה משותפת. השסע הפך למנגנון שליטה, סדר לשדה אש, הפוליטיקאים למתחמקים. במאמר חריף, לא מתנצל ולא מפויס, אני מציב מראה לחברה הישראלית – לימין ולשמאל, לצבא ולממשלה, לתקשורת ולציבור. לא כתבתי כדי לשכנע, אלא כדי לעורר. לא בחרתי צד – אלא חשפתי את שניהם.