איפכא מסתברא במערכת המשפט ניתוח משפטי סוציולוגי על פסקי דין סותרים, דעת קהל ותפיסת צדק

איפכא מסתברא במערכת המשפט  ניתוח משפטי  סוציולוגי על פסקי דין סותרים, דעת קהל ותפיסת צדק

ד״ר עו״ד יריב וינצר אסטרטג מומחה לעולם הפלילי

מבוא אישי  

כל מאמר שאני כותב הוא בראש ובראשונה יצירה שלי. אני נעזר בפסיקות בציטוטים ברעיונות פילוסופיים או בראיונות אך אינני רואה בכך העתקה אלא אבני בניין להמחשת תפיסת עולמי.

לעיתים אצטט במדויק לעיתים אבחר פרפרזה ולעיתים אציג רעיון שלם במילים אחרות משום שתפיסתי המקצועית והפילוסופית היא שאין אמת אחת אלא מארג מורכב של פרשנויות.

אני לא מאמין במאמרים סגורים מלאי הערות שוליים ואסמכתאות בלבד. אני מאמין ביצירת טקסט חי נושם המציע פרספקטיבה חדשה.

מטרתי אינה להכתיב אמת משפטית או סוציולוגית אלא להציג בפני הקורא את האפשרויות את המורכבות ואת הזירה הרחבה שבה פועלים שופטים פרקליטים נאשמים והחברה כולה.

כאסטרטג וכמשפטן פלילי, אני רואה ערך לא רק במילים הכתובות אלא גם במה שהן מייצרות -שיח מחשבה ויכוח והבנה שצדק איננו רק סעיף בחוק אלא חוויה אנושית חברתית.

המסגרת המשפטית - שופטי שלום מול שופטי מחוזי

הדין הפלילי הישראלי בנוי על היררכיה ברורה:

שופטי השלום דנים בחלק ניכר מן התיקים אך ערכאת הערעור בית המשפט המחוזי רשאית להפוך את החלטותיהם. עובדה זו מייצרת מתח מהותי: כיצד ייתכן ששופט שלום קובע אין כלום בתיק מסוים בעוד שופט מחוזי קובע כי דווקא יש תיק.

השאלה הזו אינה טכנית בלבד אלא נוגעת בלב ליבה של אמון הציבור במערכת המשפט. הרי אם האמת המשפטית יכולה להשתנות בהתאם לזהות הערכאה מה יחשוב האזרח הפשוט?

האם הצדק הוא עניין אובייקטיבי או תוצאה של פרשנות אישית?

במקרה של אוריך שופט שלום קבע כי אין מקום להמשך ההליך בעוד השופט המחוזי מיכליס הפך את ההחלטה.

שתי הכרעות מנוגדות על אותו חומר ראיות באותה מערכת משפט. זוהי תמונת מצב קלאסית של איפכא מסתברא האמת יכולה להתהפך תלוי מי מפרש אותה.

הפן הסוציולוגי צדק כפרשנות ולא כאמת מוחלטת

המשפט אינו רק מערכת של חוקים אלא גם שדה של מאבקים על משמעות. המשפט הוא סדר חברתי,  מנגנון שבא להסדיר יחסים ולשמר יציבות. כאשר ערכאות שונות פוסקות באופן מנוגד, מתבררת לעין הציבור אותה אמת סוציולוגית:

הצדק אינו אובייקטיבי אלא נתון לדיון למאבק לפרשנות.

כאן מתעוררת שאלה מהותית: האם שופט מחוזי רואה חומר ראיות טוב יותר משופט שלום או שמא הוא פשוט קורא אותו אחרת?

האם יש כאן מקצועיות נטו או שמא נוכחת גם עמדה ערכית השקפת עולם אולי אף דעה קדומה סמויה?

הציבור מתקשה להבחין בהבדל.

מבחינתו שתי ערכאות נבדלות של אותה מערכת אמורות לייצר ודאות.

כשהכרעות מתנגשות  האמון מתערער.

המשמעות הציבורית  אמון במערכת מול תחושת חוסר יציבות

מערכת המשפט מתקיימת לא רק בזכות החוק אלא בזכות האמון. ברגע שהציבור מאמין שהכרעות שיפוטיות הן יציבות, הגיוניות ועקביות  המערכת זוכה ללגיטימציה.

ברגע שהציבור מרגיש שהכול  שאלה של פרשנות או גרוע מכך של זהות השופט נוצרת סכנה: שחיקת הלגיטימציה.

שחיקה זו אינה תיאורטית בלבד היא מתבטאת בכותרות בתקשורת בדיונים ברשתות החברתיות ולעיתים גם במחאות ציבוריות. ההבדל בין הכרעת שלום להכרעת מחוזי אינו רק דיון פנימי של משפטנים הוא הופך להיות נרטיב ציבורי.

תקשורת, משפט ותודעה כיצד מתעצבת דעת הקהל

המשפט איננו מתקיים בוואקום. כל תיק פלילי משמעותי זוכה לסיקור תקשורתי לעיתים מוטה, לעיתים חלקי ולעיתים סנסציוני. הציבור, ברובו, אינו קורא פסקי דין מנומקים אלא את הכותרות.

כאשר הכותרת הראשונה מדווחת שופט קבע אין תיק ואחריה כותרת הפוכה השופט המחוזי: יש תיק הקורא נותר מבולבל.

הבלבול הזה הוא קרקע פוריה לפרשנויות קונספירציות ולחוסר אמון.

מה שנראה בתוך אולם בית המשפט כפרוצדורה משפטית תקינה נראה בעיני הציבור כהיפוך בלתי מוסבר של אמת.

במובן זה, התקשורת אינה רק מדווחת אלא גם יוצרת מציאות. היא מחליטה אילו ציטוטים להדגיש אילו פסוקים להשמיט ואיזה נרטיב ללוות את הסיקור.

השופטים אולי כותבים עשרות עמודים מנומקים אך הציבור קורא שורה אחת ושורה זו מעצבת את עמדתו כלפי המערכת.

כיצד פרשנות יוצרת הבדל

1.  חומר ראיות עדות מול פרשנות

במשפט פלילי אותה עדות יכולה להיראות בעיני שופט אחד כעדות מרכזית ובעיני אחר כעדות חלשה ובלתי מהימנה. אין כאן בהכרח טעות אלא שיפוט ערכי אנושי.

2.  הקשר ציבורי

במקרים רגישים ציבורית שופטים לעיתים אינם מנותקים לגמרי מהאווירה החברתית. שאלת מה יאמר הציבור מחלחלת גם אם בעקיפין אל אופן קריאת הראיות.

3.  תקדימים ועמדות אישיות

שופטים שונים נוטים להעדיף גישות שונות מחמירות או מקלות כלפי נאשמים. ההכרעה אינה רק פונקציה של עובדות יבשות אלא של השקפת עולם שיפוטית.

השאלות הרטוריות  מה אנחנו כחברה צריכים לשאול

• האם ייתכן שצדק אמיתי קיים אך כל ערכאה פשוט מצליחה לראות רק חלק ממנו?

• האם שופטים הם פרשנים ניטרליים של החוק או גם מחנכים מובילי דעה ואנשי ציבור הלכה למעשה?

• האם הציבור יכול להרשות לעצמו לאבד אמון במערכת או שדווקא הסתירה בין הערכאות מחזקת את הדמוקרטיה בכך שהיא מראה שאין אמת אחת?

סיכום  איפכא מסתברא כדרך להבין את הצדק

המשפט הישראלי כמו כל מערכת משפטית בעולם דמוקרטי איננו מתמטיקה. אין בו תשובות חד ערכיות בלבד אלא דינמיקה של פרשנות דיון ולעיתים גם סתירות פנימיות.

המקרה של אוריך מדגים כיצד שני שופטים, מול אותו תיק יכולים לראות תמונה שונה לחלוטין.

עבורי זה אינו כשל אלא עדות חיה לכך שהמשפט הוא אנושי ולכן גם סוציולוגי.

אך כאן טמון גם הסיכון: הציבור עלול לאבד אמון כאשר הוא רואה את הסתירות ולא מבין את הרציונל. החובה שלנו כאנשי משפט כעיתונאים וכחברה היא להעמיק להסביר ולא לפשט יתר על המידה.

אני מאמין כי רק באמצעות קריאה ביקורתית, תוך הצגת איפכא מסתברא ניתן להבין באמת את מורכבות הצדק. לא בהצמדות עיוורת לציטוטים לא בקטגוריות נוקשות של אקדמיה אלא בהבנה שהצדק הוא יצור חי, משתנה, ותלוי הקשר.

קריאה למחשבה

בפעם הבאה שתשמעו על פסק דין מתהפך אל תשאלו רק מי צודק.

שאלו גם: מה זה מלמד אותנו על החברה שלנו ועל האמון שלנו במוסדות ועל עצמנו כאזרחים שמבקשים צדק כי המשפט הוא לא רק מערכת חוקים הוא מראה ומה שנגלה בה תלוי גם בדרך שבה אנחנו בוחרים להסתכל.

ציטוטים מרכזיים מתוך המאמר

• האמת המשפטית אינה משוואה מתמטית היא תוצר של פרשנות אנושית.

• כאשר ערכאות שונות פוסקות באופן מנוגד מתבררת לעין הציבור אותה אמת סוציולוגית: הצדק אינו אובייקטיבי אלא נתון לדיון למאבק לפרשנות.

• הציבור קורא כותרת אחת ושורה זו מעצבת את עמדתו כלפי המערכת.

• במקרה של אוריך לא רק הראיות נבחנו אלא גם האמון של הציבור במערכת.

• המשפט הוא לא רק מערכת חוקים הוא מראה ומה שנגלה בה תלוי גם בדרך שבה אנחנו בוחרים להסתכל.

• אני מאמין כי רק באמצעות איפכא מסתברא ניתן להבין באמת את מורכבות הצדק.

• שופט שלום אומר אין תיק  שופט מחוזי אומר יש תיק- הציבור שואל: אז מי כאן רואה את האמת?

• כאשר הציבור מאבד אמון במערכת גם פסקי הדין המנומקים ביותר מאבדים מתוקפם.