כשבריז’יט הובילה ומקרון בחר ללכת אחריה: על תודעה, מגדר ומהפכות שקטות. מאמר סוציולוגי חדש מאת ד"ר יריב וינצר, אסטרטג מומחה איפכא מסתברא

כשבריז’יט הובילה  ומקרון בחר ללכת אחריה: על תודעה, מגדר ומהפכות שקטות

מאמר סוציולוגי חדש מאת ד"ר יריב וינצר, אסטרטג מומחה איפכא מסתברא

כשהתלמיד בחר במורה: סיפור אהבה או מפתח למהפכה תודעתית

הם פסעו יחד על השטיח האדום. היא בשמלה אלגנטית, שערה כסוף אך חי, נושם. הוא בחליפה הדורה, צעיר ממנה בשנים רבות – ומביט בה לא מלמעלה, אלא מישרין.

הוא נשיא הרפובליקה החמישית. היא המורה שלימדה אותו ספרות. וכעת, היא מספר אחת בעולם שבו אישה רגילה להיות שתיים.

סיפורם של עמנואל ובריז’יט מקרון איננו רק חריג ביוגרפי. זהו מקרה מבחן אנושי־חברתי מרתק המאתגר מוסכמות ישנות ומציע לנו – כסוציולוגים, כאסטרטגים וכבני תרבות – לשאול מחדש את השאלות שמוסתרות בתוך ה”ברור מאליו”.

מבוא: הרהור איפכא מסתברא  בתודעה תרבותית

הפרדיגמות התרבותיות שאנו חיים בתוכן אינן שואלות אותנו אם נוח לנו. הן פשוט חלות עלינו.

אנחנו רגילים לכך שגבר מבוגר מאישה. רגילים לחשוב שגבר גבוה מאישה. רגילים להניח שהוא מוביל  והיא מלווה.

הרגילות הזו היא כוח הרגל. היא לא אמת. היא מערכת של חוקים שנטמעו עוד לפני ששאלנו עליהם שאלות.

כאשר אני מביט בדמותו של עמנואל מקרון, אינני רואה רק מנהיג מדינה. אני רואה סטייה תקנית בתוך המערכת – חריגה שמבקשת ללמד אותנו על הכללים עצמם וכאשר אני מביט בבריז’יט  אינני רואה רק רעיה. אני רואה דמות שהולכת בראש, פשוט כי מעולם לא ביקשה ללכת מאחור.

כאסטרטג איפכא מסתברא, אני מבקש להפוך את הקערה. לגלות את מה שמוסתר, ולחשוף את המובן מאליו החדש , דווקא מתוך מה שנחשב קודם לחריג.

המקרה המקרוני: כשההגדרה נשברת

עמנואל ובריז’יט נפגשו כשהוא היה בן 15. היא הייתה מורתו .

הרומן ביניהם התחיל באיטיות, בצל. היא אם לילדים, נשואה, מבוגרת ממנו ב־24 שנים.

הם נשארו בקשר. הם התאהבו. היא התגרשה. הוא נלחם על אהבתו.

זהו סיפור של חריגה כפולה: מגדרית ודורית.

אבל יותר מכך זהו סיפור של הסכמה תרבותית שמתפרקת מבפנים:

הסכמה שגבר צריך להיות חזק ממך, צעיר ממנה, ולהכתיב את הקצב.

מקרון לא שבר את המוסכמה בכוח. הוא פשוט הלך עם ליבו ובריז’יט לא ביקשה להיות הסנסציה  היא פשוט הייתה מי שהיא. השקט הזה, שובר הסטריאוטיפ.

המספר שתיים היא בעצם מספר אחת

בחברה שלנו, האישה הראשונה איננה נתפסת כמנהיגה – אלא כאשתו של.

שרה נתניהו, מיכל הרצוג, ג’קלין קנדי – כולן לוויות, לא מובילות.

אבל בריז’יט מקרון מציגה מודל שונה:

היא לא לובשת את התפקיד  היא ממלאת אותו בנוכחות שאינה מבקשת רשות.

היא אינה צעירה ממנו. היא אינה משקיטה את דעתה. היא אינה נסתרת. היא עומדת לצידו  לא מאחוריו.

היא לא קישוט , אלא משקל נגד. לא סמבוליקה – אלא אינטגרציה.

זהו מהלך סוציולוגי עמוק  שינוי קואורדינטות. פתאום הגיל, הגובה, ההיסטוריה – לא שולטים בזהות. אלא דווקא הזהות, השלמה והאותנטיות – מבקעת את הדימוי.

תיאוריה ומבט: לא מגדר אלא מבט מגדרי

המבט הסוציולוגי המודרני מחייב אותנו לשאול לא מה קיים, אלא כיצד ולמה אנו רואים את מה שקיים כפי שהוא.

כך למשל, איננו שואלים  האם מקרון ובריז’יט אוהבים זה את זו? אלא למה זה כל כך מטריד אותנו שהם אוהבים?

התשובה טמונה במבנים חברתיים פנימיים, סמוים, שהתרבות מקבעת וממחזרת: היררכיות גיל,

גובה, מגדר,

עושר וסטטוס שהופכים למפה תרבותית לפיה אנו מנווטים את הזהויות שלנו.

אלימות הסימבולית

הכוח התרבותי החזק ביותר הוא האלימות שאינה נראית ככזו.

לא מכות  אלא נורמות. לא חוקים  אלא מבטים.

העובדה שהתרבות המערבית מקבלת כמובן מאליו את גברותו של הגבר כקשורה לגובהו, גילו, או כוחו הכלכלי  היא בדיוק האלימות הזו.

במובן זה, מקרון צעיר ממנה, לכאורה חלש מהמודל הגברי הקלאסי  הוא בעצם אנטיתזה שקטה למודל הכוח הישן.

ובריז’יט, בהיותה האישה המבוגרת, שאינה נסוגה, שאינה מנמיכה את עצמה כדי לא להאפיל על בן זוגה – היא שיבוש אלגנטי, כמעט בלתי מורגש, של הסדר.

המגדר כפרפורמנס

מגדר איננו זהות מהותית אלא פרפורמנס  מערכת של התנהגויות שחוזרות על עצמן עד שהן נראות טבעיות.

אבל מקרון ובריז’יט אינם ממלאים את התפקידים המגדריים הקלאסיים. הם לא מדקלמים את הדיאלוג של הגבר הפועל והאישה הנפעלת.

אלא בוחרים בטקסט חדש לא שגרתי:

האישה פעילה בנוכחותה. הגבר שותק אך לא נבלע. היא מלמדת. הוא לומד.

זו אינה תודעה פמיניסטית בלבד – אלא פוסט פטריארכלית: לא מלחמה על הכוח הגברי, אלא טרנספורמציה של המושג כוח עצמו.

רושם

יחסי אנוש הם הצגה ושכולנו שחקנים על במה חברתית.

השאלה היא: איזה תפקיד נדרש ממני לשחק – כדי להיות מובן, מקובל, או מרשים?

בתרבות שבה נשיא אמור להיות גבוה, בוגר, דומיננטי – מקרון משחק תפקיד אחר:

הוא נראה לעיתים רך, שקול, יושב בשקט לצידה של רעייתו, לא ממהר לקטוע או להוביל.

גם בכך  יש ניהול רושם חדש.

הוא לא מוותר על סמכותו אלא ממציא אותה מחדש. היא אינה זקוקה להיראות נחותה – ולכן אינה נלחמת.

כוח כתודעה פנימית

כוח אינו רק מופעל מבחוץ, אלא פועל מבפנים דרך התודעה.

כשאנחנו ממתנים את ההתנהגות שלנו כדי לא לבלוט, או כדי לא לחרוג מהמוסכמות, איננו עושים זאת מחשש לעונש  אלא כי הפנמנו את הכללים.

מקרון ובריז’יט הם דוגמה נדירה לזוג שלא נכנע לתודעה הפנימית של הסדר הישן. לא כי הם מרדניים – אלא כי הם אינם עסוקים בציות.

בכך, הם מציעים מודל חדש: לא מרד – אלא חיים של חירות מתוך שקט.

 מקרון, קיסינג’ר, הארי – ומה אם דווקא הן הובילו כל הזמן?

הסוציולוגיה אינה עוסקת רק בתופעה  אלא גם בקונטקסט. אין סיפור ללא מסגרת השוואתית שממקמת אותו בזמן, במקום, וביחס לתודעה קולקטיבית.

אם נביט סביב – נראה שמקרון ובריז’יט אינם מקרה מבודד. הם קצה של תנועה מתהווה: תנועה שבה נשים מפסיקות להתכווץ וגברים מפסיקים להזדקף – כי כבר אין צורך לשחק את המשחק.

הנרי קיסינג’ר וננסי, כשהאישה גבוהה יותר, הפוליטיקה משתנה

קיסינג’ר, מדינאי רב השפעה ודמות שנחשבה לאחד ממעצבי הסדר הבינלאומי, היה נשוי לאישה גבוהה ממנו, דעתנית, ומלאת נוכחות ננסי מגינס קיסינג’ר.

הם מעולם לא שיחקו את תפקיד הפוליטיקאי והאישה הנלוות

ננסי הייתה פעילה ציבורית בזכות עצמה. במובן מסוים, היא סיפקה איזון רגשי ופוליטי לקיסינג’ר  שהיה ידוע כקשוח, מרוחק, ואינטלקטואל קר.

הפער הפיזי ביניהם, שכאילו סתר את החוק הבלתי כתוב לפיו גבר צריך להיות גבוה, הפך לסמל בלתי מדובר של איזון מגדרי: לא פיזי, אלא מהותי.

הנסיך הארי ומייגן מרקל פרידה מהסדר הישן

גם בארמון הבריטי ראינו תנועה של התרסה נגד המבנה המסורתי.

הנסיך הארי, בן למשפחת המלוכה הבריטית, בחר לעזוב את בית המלוכה  לטובת חיים חופשיים עם אשתו מייגן מרקל, שחקנית אמריקאית.

התקשורת לא חסכה ביקורת  אך דווקא המהלך הזה משקף פרדיגמה חדשה:

הגבר אינו מחויב יותר לשלד של תרבותו.

הוא יכול לבחור בתודעה אחרת  כזו שבה הזוגיות קודמת לממסד, והחירות קודמת להיררכיה.

דמויות יהודיות – כוחה של רות, קולן של לאה ורחל

גם במסורת היהודית ניתן לזהות יסודות של פריצת קודים, אך לעיתים הן מוסתרות בקריאה הגברית ההגמונית.

רות, למשל  גיבורת מגילת רות  היא אלמנה, נוכריה, זרה, צעירה מבן זוגה אבל היא זו שיוזמת, שמובילה, שמעמידה את בן זוגה מול בחירה מוסרית.

לאה, האם הגדולה של רוב שבטי ישראל  היא זו שלא נבחרה על ידי יעקב, אך דווקא היא נושאת את סיפור ההמשכיות.

אלו נשים שלא שלטו, אך גם לא נעלמו. הן חיו בתוך קודים – אך עיצבו מחדש את הסיפור דרכם.

גולדה

גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, היא דמות מורכבת.

אמנם הייתה אישה בתפקיד גבר מבחינת סגנון המנהיגות שלה, אך עצם קיומה בראש ממשלה ישראלית  בעידן שבו נשים לא נחשבו שחקניות פוליטיות לגיטימיות יצר פתח לחשיבה מחודשת על מגדר וכוח.

היא לא שיחקה עדינות. היא לא ביקשה חן.

כמו בריז’יט, גם גולדה לא באה כדי לרצות. הן פשוט הופיעו ולא יצאו מהחדר.

חתימה סוציולוגית ־ אישית: אני האחר, האחר הוא אני

כפי שהגדרתי בהקמת העמותה  שלי גיבורים קטנים לפני 25 שנים.

כסוציולוג, כאדם, כאסטרטג אני לומד את המציאות מתוך סקרנות.

אבל לא סקרנות פסיבית. אני מבקש לגעת בקוד שמייצר את התרבות לא רק לתאר אותה.

אני מסיים את יומי בכותרות  אך מתחיל אותו בשאלות. מה שנראה כהיסטוריה של אתמול הוא תסריט ההווה של מחר. וכשאני עוצם עיניים  איני נרדם.

כמו רכב חשמלי המתחבר לטעינה, כך גם אני מחבר את מוחי לחשמל התודעה,

טוען את הלילה ברעיונות, חולם מבעד לתודעה אנליטית, ובבוקר מתעורר כדי לתת לאצבעות לתרגם מחשבות וחלומות למילים.

לא מתוך מרד.

לא מתוך רגש.

אלא מתוך שליחות להבין, לבאר, לנסח  ולפעמים גם להפוך את המובן מאליו על פניו.

אני לא היסטוריון.

אני לא פרשן.

אני כותב תודעה, מסמן סדקים, מטפח סיפור שהוא גם וגם – עם מרחב נשימה לאדם שמחוץ לשיטה.

המאמר הזה הוא לא רק על מקרון ובריז’יט.

הוא מראה לכל מי שאי פעם הרגיש שהוא חריג, אחר, בולט מדי, מבוגר מדי, שונה מדי שאולי הוא פשוט כבר התקדם בזמן.

כשבריז’יט הובילה – ומקרון בחר ללכת אחריה: על תודעה, מגדר ומהפכות שקטות

מאמר סוציולוגי חדש מאת ד”ר יריב וינצר, אסטרטג מומחה איפכא מסתברא

המייל שלי