התיישנות תביעות פוסט-טראומה נגד משרד הביטחון: ניתוח משפטי, סוציולוגי ואסטרטגימאת ד"ר עו"ד יריב וינצר, אסטרטג, חוקר סוציולוגי ומומחה לניהול איפכא מסתברא

התיישנות תביעות פוסט-טראומה נגד משרד הביטחון: ניתוח משפטי, סוציולוגי ואסטרטגי

מאת ד"ר עו"ד יריב וינצר, אסטרטג, חוקר סוציולוגי ומומחה לניהול איפכא מסתברא

מבוא

ד"ר עו"ד יריב וינצר הוא חוקר סוציולוגי, אסטרטג ומשפטן המתמחה בניתוח דינמיקות חברתיות ומשפטיות, תוך שימוש בגישת איפכא מסתברא – חשיבה הפוכה הבוחנת את המציאות מזוויות שלא תמיד נלקחות בחשבון. כמומחה לתהליכים חברתיים, מחקריו עוסקים בין היתר בהשפעת הפוסט-טראומה על חיילים משוחררים, תפקוד מערכות המשפט והביטחון בהתמודדות עם תביעות הלומי קרב, וניתוח האופן שבו מוסדות המדינה מגיבים לאתגרים משפטיים וחברתיים מורכבים.

במשך שנים שימש וינצר יועץ אסטרטגי למערכות ביטחוניות, חוקר את יחסי הכוחות בין המערכת המשפטית והחברה האזרחית ומלווה הליכי חקיקה משמעותיים הנוגעים לזכויות חיילים ונפגעי נפש. לצד עבודתו המשפטית, וינצר חקר והעמיק בתהליכים היסטוריים של צבא, ממשל ומדיניות חברתית בישראל, תוך התמקדות באתגרים של מערכת הביטחון בהתמודדות עם אוכלוסיות מוחלשות – בכללן הלומי קרב.

הרקע לנושא המחקר

פוסט-טראומה (PTSD) היא הפרעה נפשית המתפתחת בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי, כאשר הלם קרב הוא אחת הצורות החמורות ביותר של הפרעה זו. ההשלכות של PTSD אינן רק אישיות אלא גם משפטיות, חברתיות וכלכליות. בישראל, שבה השירות הצבאי הוא חובה, רבים מהמשוחררים מוצאים את עצמם מתמודדים עם מציאות נפשית קשה, אך רק מעטים זוכים להכרה ממוסדת.

למרות שהתופעה מוכרת ברמה הרפואית, המסגרת המשפטית אינה מותאמת לטבעה של פוסט-טראומה, שכן מדובר בהפרעה שעשויה להופיע שנים רבות לאחר סיום השירות הצבאי. חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959, קובע כי ניתן להגיש תביעות להכרה בנכות תוך שלוש שנים ממועד השחרור, אך תקופה זו אינה מספקת למי שמפתח PTSD באופן הדרגתי ומאוחר. כתוצאה מכך, חיילים רבים מוצאים את עצמם מנועים מלזכות בהכרה רפואית ומשפטית, אף שהפגיעה שלהם נגרמה עקב השירות.

דיון: היבטים משפטיים, חברתיים ואסטרטגיים של ההתיישנות בתביעות PTSD

1. ההיבט המשפטי – בעיית ההתיישנות והמאבק בפסיקה

המסגרת החוקית בישראל

על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959, חיילים שנפגעו במהלך שירותם הצבאי יכולים להגיש תביעת נכות עד שלוש שנים ממועד השחרור. עם זאת, בתי המשפט החלו להכיר בכך שהגבלת זמן זו אינה מתאימה לנפגעי PTSD, מכיוון שהפרעה זו עשויה להתפרץ שנים לאחר החוויה הטראומטית.

פסיקות רבות הצביעו על כך שיש לשנות את הגישה כלפי ההתיישנות. לדוגמה:

בג"ץ פלוני נ' משרד הביטחון (2022) – פסק דין זה קבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך התחשבות בעובדה שנפגעי PTSD עשויים שלא להיות מודעים לנכותם בזמן אמת.

ע"א 8172/12 פלוני נגד אגודה שיתופית לתחבורה – קבע כי יש להביא בחשבון את ההשפעה המצטברת של טראומה, ולא רק את הופעתה הראשונית.

"המדינה משתמשת בהתיישנות כדי לחסוך כספים, ולא כדי לעשות צדק. גישה זו מעידה על ניתוק מוחלט בין מערכת המשפט למציאות של הלומי הקרב." (וינצר, 2024).

2. היבטים סוציולוגיים – יחס החברה להלומי הקרב

חוסר הכרה חברתית בפוסט-טראומה

בישראל קיימת הערכה גבוהה לחיילים ששירתו בשירות קרבי, אך הלומי הקרב נותרים שקופים. חיילים שחוזרים משדה הקרב עם פציעות פיזיות מתקבלים כגיבורים, אך מי שסובלים מפוסט-טראומה מתויגים כחלשים, או גרוע מכך – כמתחזים.

"חברה מיליטריסטית לא אוהבת לראות את מחיר המלחמה כשאין לו צלקות פיזיות. הלומי הקרב הם עדות חיה לכישלון המערכתי של המדינה." (וינצר, 2024).

חיילים רבים נמנעים מפנייה לקבלת טיפול בשל פחד מסטיגמות חברתיות. רבים מהם גם חווים ניכור מצד המערכת שאמורה לסייע להם  כאשר משרד הביטחון מתייחס אליהם בחשדנות ומערים עליהם קשיים בירוקרטיים.

3. היבט אסטרטגי – כיצד המדינה יכולה לתקן את העוול?

צעדים הכרחיים לרפורמה משפטית

כדי להתמודד עם הבעיה באופן אפקטיבי, יש צורך ברפורמות משמעותיות:

1. ביטול ההתיישנות בתביעות PTSD – חיילים הלומי קרב חייבים לקבל הכרה ללא תלות בזמן שחלף מאז שחרורם.

2. הקלת נטל ההוכחה על התובע – כיום המדינה דורשת מהלומי קרב להוכיח שהנכות שלהם נובעת ישירות מהשירות, בעוד שההבנה הפסיכיאטרית מכירה בכך שהפוסט-טראומה היא תהליך מתמשך, ולא אירוע נקודתי.

3. הקמת ועדות ייעודיות לטיפול בהלומי קרב – יש להקים גוף רפואי-משפטי שיפעל במנותק מהאינטרסים הכלכליים של משרד הביטחון וידון בתביעות באופן הוגן.

4. תיקון חוק הנכים – הכנסת צריכה להכניס תיקון חקיקתי שיבטל את ההתיישנות על PTSD ויקבע מנגנונים ברורים לבדיקת תביעות.

"חיילים צריכים לדעת שהמדינה דואגת להם גם אחרי שהם מסיימים את שירותם. אם הם נשלחו לקרב, הם לא צריכים להילחם שוב מול מערכת המשפט." (וינצר, 2024).

סיכום – לקראת שינוי מהותי במערכת המשפטית

התמודדות המדינה עם הלומי קרב לוקה בכשלים עמוקים. חוק ההתיישנות אינו מתאים לטבעה של פוסט-טראומה, ופסיקות בג"ץ מראות כי יש הכרה במציאות זו – אך ללא שינוי חקיקתי, המאבק המשפטי של הלומי הקרב נותר קשה ומורכב.

"לחייל שנפצע בקרב אף אחד לא אומר – 'התיישנות'. מדוע שזה יקרה להלום קרב?" (וינצר, 2024).

כדי להביא לשינוי אמיתי, יש צורך ברפורמות משפטיות מקיפות, שינוי תפיסה מערכתי והכרה ממלכתית בפוסט-טראומה כנכות לכל דבר ועניין.

לנהל תיק פוסט טראומה זה לדעת לשכנע כי העבר הצבאי מנהל את ההוה היום יומי- קשה אבל אפשרי

דואר אלקטרוני