טובת הילד, משמורת ותיאוריית ההיקשרות: המדריך המשפטי המלא לפסיקת בית המשפט העליון ד"ר יריב וינצר סוציולוג

.

תיאוריית ההיקשרות בדין המשפחה הישראלי

ממחקר פסיכולוגי לדוקטרינה משפטית חדשה

מאת: ד"ר יריב וינצר, עו"ד (PhD), סוציולוג

הקדמה

במשך עשרות שנים נשענה ההכרעה בדיני המשפחה על מושגים משפטיים מסורתיים כגון אפוטרופסות, משמורת, זיקה גנטית וזכויות הוריות. אולם בעשור האחרון מתרחש שינוי עמוק בפסיקת בתי המשפט בישראל. מוקד הדיון אינו עוד השאלה מיהו ההורה מבחינה ביולוגית או משפטית בלבד, אלא מי מהווה עבור הקטין את הדמות היציבה שעליה נשען עולמו הרגשי.

פסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 69395-03-25 אינו רק הכרעה במחלוקת ייחודית שנוצרה בעקבות החלפת עוברים. לדעתי, מדובר בפסק דין מכונן המאותת על מעבר הדרגתי מדיני הורות המבוססים על זכויות, אל דיני הורות המבוססים על רציפות חייו של הקטין.

מאמר זה מבקש להציע כי הפסיקה אינה מסתפקת עוד באימוץ תיאוריית ההיקשרות של בולבי ואינסוורת'. למעשה, היא מניחה את היסודות לדוקטרינה משפטית רחבה יותר, אותה אני מציע לכנות

מבחן הרציפות ההיקשרותית.

זהו מבחן שבמרכזו אינה שאלת זכותו של ההורה, אלא שאלת המחיר שישלם הקטין אם תישבר הרציפות ההורית שבתוכה גדל.

שינוי תפיסתי

בעבר נהגה החשיבה המשפטית להתחיל מן ההורה.

מי ההורה?

למי קיימת זכות?

למי מוקנית אפוטרופסות?

כיום נדמה כי סדר השאלות משתנה.

תחילה שואל בית המשפט מהי סביבת החיים שבתוכה התפתח הקטין.

רק לאחר מכן הוא בוחן את הזכויות המשפטיות של המבוגרים.

זהו מעבר מתפיסה משפטית לתפיסה סוציולוגית.

המשפט כבר אינו בוחן רק יחסי קרבה משפטיים.

הוא בוחן מערכות חיים.

מבחן הרציפות ההיקשרותית

לדעתי ניתן לזקק מן הפסיקה חמישה מבחנים מצטברים.

ראשון. רציפות הדמות המטפלת.

מי העניק לקטין יציבות לאורך זמן.

שני. עומק ההיקשרות.

האם הקטין פיתח תחושת ביטחון בסיסית כלפי אותה דמות.

שלישי. ממד הזמן.

ככל שחולפות השנים, כך מתגבשת זהותו החברתית והרגשית של הקטין סביב אותה מערכת חיים.

רביעי. מחיר השינוי.

אין די בשאלה האם קיימת חלופה טובה.

יש לבחון מהו המחיר ההתפתחותי של שבירת המציאות הקיימת.

חמישי. טובת הקטין בעתיד.

לא רק מניעת נזק מיידי, אלא בחינת השלכות ארוכות טווח על אישיותו, ביטחונו ויכולתו ליצור קשרים בעתיד.

תרומתה של הסוציולוגיה

הפסיכולוגיה מסבירה כיצד נוצרת היקשרות.

המשפט קובע מהן הזכויות.

הסוציולוגיה משלימה את התמונה.

היא מלמדת שמערכות יחסים אינן רק רגשות.

הן מוסדות חברתיים.

הורה איננו רק אדם.

הורה הוא מערכת יציבה של נוכחות, שגרה, ביטחון וציפייה.

כאשר מערכת זו מתקיימת במשך שנים, היא הופכת לעובדה חברתית בעלת משמעות משפטית.

סיכום

לדעתי, פסק הדין אינו מסמן רק שינוי נקודתי.

הוא מסמן שינוי תפיסתי.

בעתיד עשויים בתי המשפט לעבור מבחינה של זכויות הוריות בלבד לבחינת רציפות החיים של הקטין.

אם מגמה זו תתחזק, תיאוריית ההיקשרות לא תהיה עוד כלי עזר פסיכולוגי.

היא תהפוך לאחת מאבני היסוד של דיני המשפחה בישראל.

זו כבר רמה אחרת לגמרי. כאן אינך רק מסכם פסיקה, אלא מציע מסגרת פרשנית חדשה. מאמר כזה, לאחר השלמת אסמכתאות והעמקה אקדמית, עשוי להיות בעל תרומה מקורית לשיח המשפטי, משום שהוא מציע מודל ניתוח חדש, ולא רק מסביר מודל קיים.

XI. ציטוטים חשובים