הפרקטיקה הוותיקה, במסגרתה אנשים בגיל השלישי מצרפים לחשבונות הבנק שלהם את ילדיהם כדי שיסייעו להם בניהול החשבון, קיבלה תאוצה גדולה עוד יותר בשני העשורים האחרונים, מאחר שהגישה הפיזית לבנק נשללה כמעט לחלוטין, וכדי לנהל את חשבונותיהם, נדרשת מהקשישים שליטה באמצעים
קשיש שמצרף את בנו או בתו לחשבון הבנק שלו, בדרך-כלל עושה כן מתוך יחסי האמון הפנים-משפחתיים, אך פעמים רבות אינו מביא בחשבון את האפשרות האיומה שילדו ילך לעולמו לפניו, ויורשיו ייכנסו בנעליו. המחשה לבעייתיות הרבה שעלולה להיווצר במקרה כזה, ניתן למצוא בפסק דין שפורסם לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון.
פסק הדין עוסק בתביעה שהגישה אלמנה, יורשת בעלה המנוח, נגד אחותו, בסך של 250 אלף שקל, שווי מחצית חשבון בנק משותף שניהלו בחייו. אומנם אין מחלוקת כי מקור הכספים הוא בחשבון בנק של אמם הקשישה של המנוח ואחותו, אולם לזכות האלמנה עומדות שתי חזקות משפטיות –
האחת קובעת כי כספים המצויים בחשבון משותף שייכים לשני בעלי החשבון בחלקים שווים;
השנייה קובעת כי כספים שמועברים מהורה לילדו, ניתנו במתנה.
האלמנה טענה כי בהיותו בבית החולים על ערש דווי, בעלה המנוח גילה לה על דבר קיומו של החשבון, וסיפר כי אמו נתנה לו ולאחותו את הכספים במתנה. כמו כן טענה האלמנה כי כבר בסמוך למות המנוח, גיסתה החלה להפעיל עליה לחץ לחתום על מסמכים הגורעים את המנוח מחשבון הבנק המשותף, כשהיא מנצלת את מצבה הנפשי הרעוע בתקופת האבל. לטענתה, גיסתה יצרה בפניה מצג שווא, כאילו גריעתו של המנוח מהחשבון נחוצה מטעמים טכניים ופרקטיים בהתנהלות מול הבנק, אולם הבטיחה לה מפורשות כי בכל מקרה, כאשר הכספים בחשבון הבנק יהפכו לנזילים, היא תקבל את מחציתם.
גרסה שונה לחלוטין
הגיסה ואמה הציגו גרסה שונה לחלוטין. הן הוכיחו כי חשבון הבנק המשותף הוא גלגולו של חשבון קודם, שהיה בבעלות האם, והיא בלבד הפקידה בו כספים. בשלב מסוים האם הוסיפה את ילדיה, המנוח ואחותו, כשותפים לחשבון, כדי שיעזרו לה לנהל אותו באופן שוטף. לאחר שהאם נישאה מחדש, עלה בה חשש, לא נטול בסיס יש לומר, שמא הבעל השני, או יורשיו בנעליו, ידרשו לקבל נתח שאינו מגיע להם בחסכונות חשבון הבנק, שהיא צברה קודם לחייה המשותפים עימו.
מסיבה זו היא בחרה לצאת מהחשבון ולהותירו מבחינה טכנית רשום על שם שני ילדיה בלבד. כמה אירוני שהאם הקשישה הייתה חכמה מספיק כדי לצפות את הסיבוכיות האפשרית מצד יורשיו העתידיים של בעלה השני, אך לא צפתה את המכה שהגיעה דווקא מצד כלתה.
האם עמדה באופן עיקש על גרסתה כי מעולם לא התכוונה לתת את הכספים במתנה לילדיה, ואכן הוכח בבית המשפט כי על אף שהמנוח ואחותו היו רשומים פורמלית כבעלי החשבון, הם מעולם לא נהגו בו כחשבון שלהם. הם לא הפקידו בו כספים, ולא משכו ממנו כספים, אלא לצורכי האם בלבד. כמו כן, בית המשפט ראה חוסר סבירות בכך שהאם, המתקיימת מהכנסה חודשית בת 5,500 שקל בלבד, תעניק לילדיה מתנה לאלתר של חצי מיליון שקל.
בסופו של יום האם זכתה, והתביעה נדחתה,
אולם גם לעצם האפשרות של גרירתה בגיל 91 להליכים משפטיים מפרכים וקשים נפשית, יש מחיר.
הדרך הנכונה למנוע מראש אפשרות להתפתחות סכסוך מעין זה, היא לתעד במסמך בכתב ובזמן אמת את המטרה מאחורי צירוף הילדים לחשבון המשותף, ואת ההבנה של כל הגורמים המעורבים להשלכות של צירוף זה מבחינת זכויותיהם.
