עילת הסבירות: בין משפט, אסטרטגיה וחברה – נקודת מבטו של ד”ר יריב וינצר
מבוא: כשעילת הסבירות פוגשת את המציאות החברתית
עילת הסבירות, אחד הכלים השנויים במחלוקת במשפט המנהלי הישראלי, הפכה מזמן לסמל למאבק בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת והמבצעת. אך מעבר לשיח המשפטי הקר, עילת הסבירות היא גם מראה המשקפת את יחסי הכוח, המבנה החברתי והפערים בחברה הישראלית.
כמי שצבר ניסיון כעורך דין פלילי בכיר, דוקטור לסוציולוגיה, אסטרטג ומייסד תנועת “גיבורים קטנים” – תנועה חברתית העוסקת בקירוב עולמות ושילוב האוכלוסיות הפגיעות ביותר – ד”ר יריב וינצר מציע ניתוח הוליסטי של עילת הסבירות, החורג מהדיון הטכני המשפטי ומעמיק בהשפעתה על המרחב החברתי והאנושי בישראל.
בית המשפט העליון – בין ניתוק לציניות חברתית
ההיררכיה המשפטית מול המציאות החברתית
פסק הדין של בג”ץ מ-1 בינואר 2024, שביטל את התיקון לחוק יסוד: השפיטה אשר נועד לצמצם את עילת הסבירות, עורר דיון נרחב במגוון מעגלים משפטיים, אקדמיים וציבוריים.
עמדות השופטים סולברג ומינץ:
השופט נעם סולברג סולברג, המזוהה עם גישה שמרנית, הביע בעבר תמיכה בצמצום השימוש בעילת הסבירות בהחלטות הרשות המבצעת. עם זאת, בפסק הדין הנוכחי, הוא התנגד לפסילת התיקון לחוק יסוד: השפיטה, מתוך ראייה שהכנסת, כרשות מחוקקת, היא הסמכות העליונה לקביעת גבולות הביקורת השיפוטית.
השופט יוסף מינץ: מינץ הצטרף לעמדתו של סולברג, והדגיש את חשיבות ההפרדה בין הרשויות ואת הצורך בריסון שיפוטי בהתערבות בהחלטות הכנסת. לדבריו, ביטול התיקון עלול לפגוע בעיקרון הדמוקרטי של שלטון העם באמצעות נציגיו.
דעות משפטנים ואנשי אקדמיה:
פרופ’ אחד מדגיש את חשיבות עילת הסבירות כאמצעי להבטחת הוגנות בהחלטות שלטוניות, ורואה בה כלי קריטי לשמירה על הביקורת השיפוטית.
עו”ד מסוימת מתארת את ההשלכות השליליות האפשריות בהגבלת היכולת של ערכאות השיפוט לבחון את סבירות ההחלטות של הרשות המבצעת, במיוחד בנוגע לפגיעה באתוס ובאתיקה של משרתי הציבור.
תגובות בתקשורת:
עיתון מסויים הביע ביקורת על הפסיקה, בטענה שהיא מהווה התערבות מופרזת של הרשות השופטת בהחלטות המחוקק.
אתר מסויים דיווח על הפסיקה כתקדים היסטורי, שבו בג”ץ מתערב בחקיקת יסוד, והציג מגוון דעות בעד ונגד ההחלטה.
היבט סוציולוגי:
מנקודת מבט סוציולוגית, פסק הדין משקף את המתח המובנה בין הרשויות בישראל ואת השפעתו על אמון הציבור במוסדות המדינה. החלטת בג”ץ לפסול את התיקון לחוק יסוד: השפיטה עשויה להיתפס כהגנה על עקרונות הדמוקרטיה והפרדת הרשויות, אך גם כערעור על סמכות הכנסת, מה שעלול להעמיק את הקיטוב החברתי.
השלכות חברתיות:
חיזוק האמון: עבור חלק מהציבור, ההתערבות נתפסת כהגנה על ערכי הדמוקרטיה והבטחת פיקוח על הרשות המבצעת.
ערעור האמון: עבור אחרים, הפסיקה עשויה להיתפס כהתערבות יתר של הרשות השופטת בענייני חקיקה, מה שמוביל לתחושת ניכור כלפי המערכת המשפטית.
סיכום:
פסק הדין בנושא עילת הסבירות מדגיש את המורכבות ביחסי הרשויות בישראל ואת ההשפעה העמוקה של החלטות משפטיות על המבנה החברתי והפוליטי.
הבנת ההשלכות הסוציולוגיות של פסיקות מסוג זה חיונית לשמירה על איזון בין הרשויות ולחיזוק אמון הציבור במוסדות המדינה.
בית המשפט העליון בישראל מתיימר להגן על זכויות החלש, אך לעיתים קרובות הוא ניצב מורם מעם, מרוחק מהמציאות היומיומית של אזרחי הפריפריה, המעמד הבינוני-נמוך והקהילות השקופות.
ד”ר וינצר טוען: “בית המשפט לא יכול לטעון שהוא דואג לחלש, כשהוא עצמו פועל מתוך מגדל שן מנותק, עטוף במעטפת צינית ואטומה.”
הסביבה המשפטית המנוכרת, לעיתים בתרבות של “ציניות אשכנזית” – קרי גישה של עליונות תרבותית מובנית – מקדמת תחושת ניכור אצל שכבות רחבות בציבור.
אחריות ציבורית ומנהיגות אמיתית
בית המשפט אינו המחוקק ואינו הרשות המבצעת. כשהוא חורג מתפקידו, הוא פוגע פגיעה אנושה באיזונים הדמוקרטיים.
בית המשפט לא יכול לנהל מדיניות חברתית; תפקידו לשפוט, לא לשלוט.
המתח בין דאגה לחלש לבין ריכוזיות משפטית
איפה עילת הסבירות פוגעת בחלשים?
כאשר בג”ץ משתמש יתר על המידה בעילת הסבירות כדי להתערב בהחלטות ממשלה ודרג נבחר, נוצר פרדוקס:
מצד אחד, בג”ץ מציג עצמו כ”מגן החלשים”.
מצד שני, ההתערבות הבוטה מונעת מהדרג הנבחר לפעול לטובת השכבות חלשות, במיוחד במיזמים חברתיים שנבלמים בתואנות משפטיות.
חלש לא זקוק לעליונות משפטית – אלא לנוכחות אנושית
החלש אינו זקוק להחלטות קרות של בית משפט, אלא למדיניות אמיתית ומחויבת של ממשלה ודרג נבחר.
בתי המשפט אינם מסוגלים, ואינם אמורים, למלא את החלל שנוצר כתוצאה מהיעדר מדיניות חברתית.
האזרחים השקופים נותרים עם תחושת ניכור כפולה: מצד הרשות המבצעת הכושלת ומצד רשות שופטת שאינה מחוברת לשטח.
הסוציולוגיה של עילת הסבירות – השפעות על החוסן החברתי
שבר באמון הציבורי
אחד המשברים החמורים ביותר שנובעים מהשימוש בעילת הסבירות הוא שבר האמון הציבורי:
אזרחים חשים כי החלטות מתקבלות בידי אליטה משפטית נפרדת ומנותקת.
כאשר הפסיקה אינה מבוססת על רגישות חברתית, אלא על גישה פורמליסטית וצינית, השבר מעמיק.
ניכור, תסכול וחוסר אמון בדמוקרטיה
כאשר בג”ץ מתערב בסוגיות רגישות, הוא לא רק מכתיב מדיניות – הוא גם מכתיב את הסיפור החברתי והתרבותי של החברה הישראלית.
השאלה היא לא רק האם החלטה היא “סבירה”, אלא האם היא מחוברת לערכים של צדק, שוויון ואנושיות.
לפעמים נדמה שבית המשפט “שוכח” שהמציאות מורכבת, ושלעיתים השאלה אינה מה נכון משפטית, אלא מה צודק חברתית.
חשיבה איפכא מסתברא – בחינה מחדש של עילת הסבירות
מה נדרש באמת מהמערכת השלטונית?
עילת הסבירות הפכה לכלי בידי מערכת המשפט ליצירת איזון בין הרשויות, אך היא אינה יכולה להחליף אחריות ציבורית.
השאלה האמיתית היא כיצד מבטיחים שמערכת המשפט תתמקד בתפקידה האמיתי: שמירה על זכויות הפרט.
במקום “לחנך” את הממשלה, על בג”ץ לשוב למקומו הטבעי: לבחון חריגה קיצונית מסמכות ולא לנהל מדינה.
ההיבט החברתי: דאגה לחלש דרך מדיניות, לא דרך פסיקות בג”ץ
המדינה צריכה לפעול לטובת השכבות החלשות דרך מנגנונים ביצועיים ומדיניות ממשלתית מקיפה.
בג”ץ אינו יכול ואינו צריך להחליף מדיניות חברתית.
מסקנות והמלצות
הגדרת גבולות ברורים לעילת הסבירות:
עליה לשמש רק במקרים של חריגה קיצונית או עיוות מהותי.
הבנת תפקיד הרשות השופטת: בג”ץ לא צריך לנהל את המדינה או להיכנס לנעלי המחוקק.
צמצום הניכור החברתי: מערכת המשפט חייבת להשתחרר מהגישה האליטיסטית והמנותקת.
חיזוק המדיניות החברתית: האחריות לדאגה לחלש היא של הממשלה, ולא של בג”ץ.
סיכום:
בית המשפט העליון הפך להיות מגדל שן עם ציניות שמנותקת מהעם. הדאגה לחלש אינה יכולה להתרחש רק בין כתלי בית המשפט – היא חייבת להיות חלק ממדיניות ממשלתית אמיצה.
אומנם הכותב הוא ד”ר לסוציולוגיה וסוציולוג בהשכלתו, אך כעורך דין פלילי עם אלפי שעות ניסיון באולמות בתי המשפט, דעותיו מעוגנות בהיגיון צרוף, ניסיון חיים ועובדות מוצקות – ולא ברכילות או בספקולציות
ד”ר עו”ד יריב וינצר, סוציולוג,
אסטרטג, מומחה לניהול איפכא מסתברא
נשיא עמותת “גיבורים קטנים”.
Comments