הקרב שלא נלחם: למה לישראל אין הסברה – ולמה זה מסכן את עתידה

הקרב שלא נלחם: למה לישראל אין הסברה – ולמה זה מסכן את עתידה

מאת ד”ר עו”ד יריב וינצר

אסטרטג ומומחה לניהול איפכא מסתברא

מבוא: מול מצלמה עולמית – ואין מי שידבר

ישראל מצויה במערכה ממושכת, אכזרית ומורכבת. לא רק מול ארגוני טרור כמו חמאס, אלא מול דעת הקהל העולמית, המערב, הסטודנטים באוניברסיטאות, הרחובות באירופה, הרשתות החברתיות – ומול מצלמה אחת שמצלמת רק צד אחד.

לא משנה מה תעשה ישראל בשטח, אם היא לא יודעת להסביר – היא נידונה להיראות כאחראית לכל אסון.

וכך קורה: צה”ל שובר את חמאס – אבל חמאס שובר את ישראל בזירת הדימוי.

והשאלה האמיתית היא:

איך ייתכן שישראל, עם מיטב המוחות והטכנולוגיה, לא הצליחה לבנות עד כה מערך הסברה אפקטיבי, מקצועי ומנוהל אסטרטגית?

1. שורש הכשל: הסברה היא לא יחסי ציבור – היא כלי נשק תודעתי

ישראל ניגשת לנושא ההסברה כאילו מדובר בלחצן מצוקה: כשיש פיגוע, מגיבים. כשיש כתבה עוינת, שולחים דוברת.

אך בעולם של היום – אין די בלהגיב.

הסברה היא שדה קרב.

היא לא בגדר בונוס. היא בגדר מגן אסטרטגי – ולעיתים חרב.

במאה ה־21, מי שמנצח בפריים, מנצח בזירה.

לכן, ישראל מוכרחה להבין:

אם לא תשלוט בנרטיב – תאבד את הלגיטימציה. ואם תאבד לגיטימציה – תאבד חופש פעולה.

2. הגישה הנוכחית: מי אחראי? אף אחד. כולם. כלומר – אף אחד.

היום, ההסברה הישראלית פועלת באופן מבוזר ולא יעיל:

• משרד ראש הממשלה מחזיק בלשכת דוברות כללית

• משרד החוץ מנהל הסברה מול שגרירויות

• צה”ל מוציא דוחות יומיים

• והתקשורת הישראלית מבולבלת בין אמפתיה פנימית לצורך חיצוני

לא קיים גוף מתכלל, אסטרטגי, יצירתי ומבוסס נתונים, שמוביל נרטיב אחיד ואפקטיבי לעולם.

זהו לא רק כשל ניהולי – אלא סכנה לאומית.

3. ההצעה: משרד הסברה עולמי עצמאי – כפוף למשרד החוץ ולמשרד הביטחון

הפתרון שאני מציע איננו שגרתי – אך הוא הכרחי:

• לא גוף שמופעל מלשכת ראש הממשלה.

  
  

  הכפיפות הפוליטית יוצרת חוסר אמון בינלאומי וחשש מאג’נדה.

• כן משרד חדש, עצמאי, משותף למשרד הביטחון ולמשרד החוץ.

מדוע דווקא שני אלו?

• משרד החוץ יודע לדבר את שפת העולם: דיפלומטיה, ניסוח, מדיה, עיתונאות בינלאומית.

• משרד הביטחון מביא את המודיעין, את התיעוד, את הנתונים. הוא היחיד שמחזיק באמת המלאה מהשטח.

החיבור הזה בין ראייה דיפלומטית לנתונים ביטחוניים – הוא הבסיס להסברה אמינה, עיקבית ואפקטיבית.

4. מי צריך להוביל את ההסברה? צעירים. צעירים לצעירים.

פה טמונה נקודת המפנה.

העולם השתנה.

לא ההורים מובילים את השיח, אלא הילדים.

היום – צעירים הם השגרירים האמיתיים של הרגש, של התודעה, של הרחוב.

• הם אלה שיוצאים להפגנות

• הם אלה שמפיצים ברשתות

• הם אלה שנכנסים לאוניברסיטאות, מדברים בשפה רגשית, מהירה, מחודדת

במילים פשוטות:

מי שמדבר לצעירים – חייב להיות צעיר בעצמו.

זה לא עניין של גיל. זה עניין של קוד.

מערך ההסברה החדש חייב להיות מורכב מישראלים צעירים – יהודים, ערבים, דרוזים – שידעו לפנות לדור שלהם, לשפה שלו, לקצב שלו, לתודעה שלו.

בעולם שבו צעיר פרו־פלסטיני בלונדון מגיע להוריו עם סרטון מזויף – לא ההורים הם אלה שמובילים את הדעה.

הכוח עבר לדור הבא.

אם ישראל לא תבנה שפה לצעירים – היא תישאר בשיח של שנות ה־90 מול תודעה של 2025.

5. איפכא מסתברא: לא רק להסביר – אלא לחשוב הפוך

גישת איפכא מסתברא איננה “לשכנע את הצד השני”, אלא להבין מה הוא רואה ואז לבנות על כך מסר נגדי.

למשל:

• אם באוניברסיטאות מציגים את ישראל ככובשת – יש להציג סטודנט ערבי ־ ישראלי שמדבר על החופש שלו

• אם בניו יורק רואים הריסת בתים – יש להראות מה יצא מהבתים הללו

• אם רואים חיילים – יש להציג את עיקרון “המגן האנושי” של חמאס

זהו ניהול תודעה הפוך: לא דרך תגובה אלא דרך הנכחה הפוכה של המעשה.

6. איך נראה משרד הסברה כזה? הצעה אופרטיבית

• סטודיו תוכן דיגיטלי 24/7 – שיוצר סרטונים, גרפיקה, מסרים בכל שפה

• שגרירות דיגיטלית – עם נציגים ישראלים צעירים שפועלים בעולם האקדמיה, הטוויטר, הטיקטוק והאינסטגרם

• מערך נתונים חי – עם תיעוד יומי של אירועים, כולל הצלבות מודיעיניות

• מוקד אנליסטים ומנתחי תוכן – שמזהים תהליכים, מגמות והכפשות ומייצרים תגובות מונעות

• שיח בין־קהילתי – עם ערבים ישראלים שמשמשים שגרירים לערכי חיים משותפים

7. והעולם? הוא רק מחכה שמישהו יספר לו סיפור חדש

העולם לא נגד ישראל – הוא פשוט לא מבין אותה.

העולם לא תמיד אנטישמי – הוא לא שומע קול אחר.

כשישראל תבנה סיפור ערכי, מוסרי, אנושי, שמציג את דמותה האמיתית – העולם ישנה עמדות.

אבל זה לא יקרה עם פקידים.

זה יקרה עם חלוצים של תודעה.

סיכום: אם לא נדבר – ימשיכו לדבר בשמנו

ההסברה היא הקרב שלא נלחם.

היא החרב שנשארה בנדן – והעולם חושב שהיא לא קיימת.

משרד הסברה עצמאי, חכם, צעיר, דו־משרדי – הוא צו השעה.

והוא חייב להיבנות מייד.

זה לא מאבק על איך ניראה –

זה מאבק על מה יאפשר לנו לפעול בשטח בלי להיחנק בעולם.

קריאה לפעולה – למקבלי ההחלטות:

• תתעוררו.

• תבנו משרד.

• תנו לצעירים להוביל.

• תנו לעובדות לצאת החוצה.

• תכתיבו שיח – אל תגיבו לו.

• ותשדרו: ישראל איננה רק צבא – היא רעיון. תקווה. מציאות. אמת.

ד”ר עו”ד יריב וינצר

אסטרטג ומומחה לניהול איפכא מסתברא

פרשן חברתי ־אסטרטגי