הפנטזיה, התלות, והבקבוק האמריקאי: מסע תודעתי בסיומה של מלחמה. ד”ר (PhD) סוציולוג. עו”ד יריב וינצר. אסטרטג מומחה איפכא מסתברא
- yariv94
- 25 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
הפנטזיה, התלות, והבקבוק האמריקאי: מסע תודעתי בסיומה של מלחמה
ד”ר (PhD) סוציולוג. עו”ד יריב וינצר. אסטרטג מומחה איפכא מסתברא
ישראל עומדת כעת ברגע טעון במיוחד. רגע של הפסקת אש.
לא בהכרח סיום הקרבות, אלא הרגע שבו הקולקטיב הלאומי עובר ממערכה של פעולה למערכה של עיכול. זהו רגע שבו הקולות סביב השולחן המדיני נעשים שקטים, אך הקולות התודעתיים מתחילים להרעיש ובתוך הרעש הזה, כדאי לומר אמת אחת פשוטה.
לא כל מה שנראה כמו ניצחון הוא אכן ניצחון. לא כל מה שמסופר כעצמאות הוא באמת חירות. ובוודאי לא כל מה שנעטף כחברות הוא נאמנות.
בתוך מערכת היחסים שלנו עם ארצות הברית, יש אמת אחת שאינה נרמזת. היא נאמרת בשולי השוליים.
ישראל תלויה.
אך התלות הזו עטופה שנים רבות בשיח של שוויון, של שותפות, של בריתות ושל ערכים משותפים.
למעשה, היא לא שוויונית, לא הדדית, ולא באמת מוסרית. היא אינטרסנטית לחלוטין. וזוהי אינה ביקורת. זהו תיאור מציאות.
האינטרס האמריקאי היה ונותר אינטרס אמריקאי, גם כאשר הממשל מנופף בדגל הכחול לבן, הוא עושה זאת לצורך האדום כחול שלו. כאשר טראמפ או ביידן תומכים בנו, זה משום שאנחנו ממלאים תפקיד, לא משום שאנחנו חברים.
גם כאשר נציג ישראלי בכיר מתאר קשר בל יינתק עם נשיא אמריקאי, ראוי להזכיר שהקשר היחיד שלא ניתן לניתוק הוא קשר של תלות.
העגל יונק מפרה. וזה תיאור מדויק.
אנחנו העגל. אמריקה הפרה.
הדימוי העצמי של מדינה לוחמת
ישראל מספרת לעצמה סיפור. מדינה חזקה. עצמאית. מתוחכמת, כזו שיודעת להכות בכל חזית. כזו שפועלת מתי שהיא רוצה, נגד מי שהיא בוחרת, ואיך שהיא מחליטה. סיפור יפה.
אבל המציאות היא שאי אפשר להחזיק עשרים כוסות אם אין בקבוק מים אחד.
אפשר להעמיד כוחות קרקעיים, לגייס מילואים, להשקיע מיליארדים, להקים מערכות מודיעין, לפתח תעשיית ביטחון מדהימה. אבל בלי המטרייה האמריקאית אין תדלוק אווירי, אין חימוש מונחה, אין לגיטימציה בין - לאומית, ואין נשק אסטרטגי.
זוהי האמת. ואמת היא משאב אסטרטגי הרבה יותר חשוב מהסיפור.
טראמפ, הפנטזיה, והפרס שהוא רוצה
טראמפ אינו איש של מדיניות. הוא איש של אגדה. והוא רואה במזרח התיכון עוד פרק באגדה האישית שלו. הניסיון לשוב אל הבית הלבן מלווה בפנטזיה ברורה, פרס נובל לשלום. טראמפ מאמין בכך. שואף לכך. הוא מוכן להקריב שותפים ולפצות אויבים רק כדי ליצור את התמונה ההיסטורית הגדולה: הוא כמי שעצר את המלחמה.
מנקודת מבט ישראלית, זהו רגע של סיכון. משום שכאשר פנטזיה פוגשת אינטרס, הידידות נעלמת. זה לא אישי. זה פשוט פוליטי. גם מי שחתם עם טראמפ על הסכמי אברהם, גם מי שראה בו “ידיד אמת”, גם הוא יודע – ידידות איננה מגן ברזל.
וכאשר מגיע הרגע שבו הידידות מפריעה לפנטזיה, טראמפ יאכל אותנו בלי מלח. פשוט משום שאנחנו לא המנה העיקרית.
הפרוקסי, הנשק, והשולחן שנוקה
יש בישראל קולות שאומרים:
הצלחנו. התמודדנו. לא נזקקנו להם. נכון שסיפקו חימוש, אבל אנחנו נלחמנו לבד. אלא שזהו עיוות עמוק של המציאות.
ישראל הייתה, ונשארת, פרוקסי אמריקאי בזירה האיראנית.
במלחמה מול איראן, ישראל עשתה את מה שפרוקסי עושה. פתחה את השער. ניקתה את השטח. שידרה מסר.
אבל מי ששלח את המטוסים הרחוקים, מי שמחזיק את מערכות הבקרה, מי שיכול להוריד את הלוויין או להדליף את המידע, זו אמריקה.
הניצחון לא באמת שלנו. הוא משותף. ושותפות כזו, כאשר צד אחד מחזיק את הבקבוק והשני את הכוסות, איננה שוויונית.
תודעת פחד ותודעת גמילה
מה שקורה עכשיו מדאיג הרבה יותר מהירי או מההפוגה. מה שמתחיל עכשיו הוא חזרה לשיח הפחד.
עוד רגע יחזרו הכותרות. איראן ממשיכה. מפתחת. מחזקת. הסכנה לא חלפה. האיום לא נעלם. כל קיומנו יתמקד שוב באיום החיצוני, במקום בשאלה הפנימית.
תודעה של פחד היא תודעה נוחה למערכת פוליטית. היא מאפשרת דחיית רפורמות, השתקת ביקורת, הסרת אחריות. כל עוד יש אויב גדול בחוץ – אין זמן לטפל באויבים הקטנים שבתוכנו.
וזהו הרגע שבו חובה לומר: אולי הגיע הזמן להיגמל.
לא מהסיוע. לא מהנשק. אלא מהפנטזיה.
ומה אם נביט אחרת? גישת איפכא מסתברא
איפכא מסתברא איננה גחמה סגנונית. זו שיטה אסטרטגית. נקודת מבט שמבקשת להפוך את המובן מאליו ולשאול – מה קורה אם ההפך הוא הנכון.
אז בואו נשאל:
אולי הידידות עם אמריקה איננה ערך אלא עסקה?
אולי העצמאות הביטחונית שלנו היא בעיקר תודעתית?
אולי האיראנים לא מפתחים גרעין כדי להשמיד אותנו, אלא כדי להרתיע את האמריקאים?
ואולי אנחנו חיים במציאות של תלות עמוקה, ומעדיפים להדחיק אותה בשם גאווה לאומית מומצאת?
אם נבחן את השאלות האלו לא כדי להשפיל את עצמנו, אלא כדי להבין מי אנחנו באמת – נוכל להתחיל לבנות אסטרטגיה חדשה. אסטרטגיה שאינה תלויה רק בפרה האמריקאית.
אלא ביכולתנו להחזיק מים בעצמנו.
סיכום אישי
אני מודאג. לא מהפסקת האש. אלא ממה שיבוא אחריה. אני מודאג מהשקר העצמי שאנחנו מספרים לעצמנו. מהביטחון המדומה שאנחנו מקרינים החוצה. ומהאשליה שהכול תלוי רק ברצון שלנו.
אני מודאג מתודעה לאומית שלא מצליחה להבחין בין דימוי לבין מציאות. בין ידידות לבין עסקה. בין עצמאות לבין תלות.
אבל אולי, בתוך הדאגה הזו, יש הזדמנות.
להתחיל לדבר אמת.
ד”ר (PhD) סוציולוג. עו”ד יריב וינצר
אסטרטג מומחה איפכא מסתברא
コメント