הסברה היא מיתוג לאומי: כשהמדינה שותקת, היא גם נעלמת!
- yariv94
- 22 במאי
- זמן קריאה 3 דקות
הסברה היא מיתוג לאומי: כשהמדינה שותקת, היא גם נעלמת
מאת ד”ר עו”ד יריב וינצר
אסטרטג ומומחה לאיפכא מסתברא - דוקטור לסוציולוגיה
לא הסברת – לא התקיימת
בעולם רווי דימויים, רשתות ושיח תודעתי, מדינה שאינה מספרת את עצמה אינה קיימת.
לא מבחינת זיהוי. לא מבחינת הזדהות. לא מבחינת לגיטימציה.
הטעות של ישראל מתחילה במקום שבו היא מדמיינת שהסברה היא רק תגובה להסלמה, פעולה טכנית של תרגום מסרים או ריכוך כותרות.
האמת הפוכה.
הסברה היא קביעת התודעה.
היא תשתית הזהות.
היא הפנים שמדינה בוחרת להציג לעולם – וגם לעצמה.
אבל כשאין הסברה – אין פנים.
כשאין משרד אחראי – אין אחריות.
כשאין קול – שומעים רק את מי שצועק נגדך.
מיתוג לאומי הוא לא לוגו – הוא משמעות
כאשר מדברים על מדינה כמותג, אין הכוונה לפרסומת.
אלא להבניית תודעה תרבותית, אתית, רעיונית, שמהדהדת במוסדות, בנרטיב ההיסטורי, בזיכרון הקולקטיבי ובמבט הזר.
מדינה שממותגת היטב – אינה נתפסת רק לפי כוחה הצבאי או הכלכלי.
אלא לפי עמוד השדרה הרעיוני שלה.
לפי האופן שבו היא מציבה את עצמה מול אתגרי המוסר, הצדק, האנושות והערכים.
ובישראל - דווקא המדינה שמבקשת לשרוד, לזכות בצדקת הדרך, ולשדר ביטחון עצמי – מתנהלת כישות דיפלומטית נטולת שפה.
מי שאינו ממתג את עצמו - ימותג על ידי אויביו.
מי שאינו מסביר את קיומו - יידחק להוכיח את עצם זכותו להתקיים.
כיצד סוציולוג רואה את כישלון ההסברה
כבעל ראייה סוציולוגית, אני מבקש להאיר את האסון שבהיעדר הסברה לא דרך דיפלומטיה אלא דרך תפיסת זהות.
הסברה היא לא תרגום של עמדת המדינה - אלא עיצוב המשמעות של ה "אנחנו".
חברה שאינה יודעת להסביר את עצמה - חדלה להיות חברה.
היא הופכת אוסף פרטים, דוברים, אינטרסים, אינסטגרמים.
היא שוכחת את הסיפור המשותף.
בישראל יש פיצול תודעתי.
בין יהודים לערבים
בין חרדים לחילונים
בין שמאל וימין
בין פריפריה ומרכז
בין צה"ל לאקדמיה
בין ישראל ובין יהדות העולם
והסברה - במובן העמוק - נועדה לאחות את הקרעים דרך נרטיב כולל ולא דרך תקציב קמפיינים.
היא נועדה להסביר לא רק לעולם מהי ישראל – אלא גם להסביר לישראל מהי עצמה.
מיתוג לאומי כסוכן חברתי מודרני
במאה ה - 21, הסברה היא לא כלי של משרד החוץ אלא סוכן חברתי סוכן מחבר .
במקום שבו החינוך מתפורר
במקום שבו הכנסת הפכה לזירת צעקות
במקום שבו המשפט הפך לחשוד
במקום שבו העיתונות היא אויב או מגויסת
הסברה צריכה להיות מחנכת, מייצבת, מלכדת.
זו איננה משימה טכנית אלא ייעוד מדינתי.
לא קמפיין אלא מסע תודעתי.
לא תגובה אלא מנגנון בונה זהות.
ומה קורה כשאין הסברה?
נוצרת מדינה נבוכה
הנרטיב נכתב בחוץ
הכותרות נקבעות בניו יורק
ההסברים נמסרים בבריסל
הפרשנים שונאים אותנו בעברית צחה
והנוער - כבר לא בטוח שהוא בעד
קריאה לייסוד מחדש של משרד הסברה – כמרכז לוגי- מוסרי - אסטרטגי
מדינת ישראל זקוקה למשרד הסברה עצמאי
לא חלק מלשכת רה"מ
לא כפוף לדובר מערכת הביטחון
לא גוף צף בגובה התקציב
דרוש משרד
שמעסיק סוציולוגים
אנשי מדיה
אנשי רוח
אנשי ביטחון
מחנכים
ומומחי זהות
שכדי לדברר - צריך להבין
שכדי להסביר - צריך להרגיש
שכדי לשכנע - צריך להאמין
הסברה אינה רק מיומנות.
היא מהות.
סיכום – בלי הסברה אין מדינה. יש רעש. יש פרשנות. אין נרטיב
כל עוד אין משרד הסברה עצמאי, ישראל אינה רק שותקת.
היא מוותרת על עצמה.
היא מפנה את הבמה לכל מי שמנצל את שתיקתה.
היא הופכת למי שצריכה להתנצל ולא למי שמובילה.
הצורך להקים משרד הסברה איננו צורך של ממשלה - אלא של מדינה
זה איננו רצון של שר - אלא חוב מוסרי לציבור
וזה איננו עניין של תקופה - אלא שאלה של קיום
ד"ר (PHD) עו"ד יריב וינצר
אסטרטג, מומחה לניהול איפכא מסתברא, ד"ר לסוציולוגיה
טלפון: 052-3232223
Comentários