ההסדר שירעיד את יסודות האמון , מה הסכנה האמיתית בהסדר טיעון עם בנימין נתניהו, ומדוע דווקא פתרון נוח עלול להפוך לפצצה מוסרית מתוחכמת

ההסדר שירעיד את יסודות האמון

מה הסכנה האמיתית בהסדר טיעון עם בנימין נתניהו, ומדוע דווקא פתרון נוח עלול להפוך לפצצה מוסרית מתוחכמת

מאת: ד”ר עו”ד יריב וינצר | סוציולוג, אסטרטג, מומחה לניהול איפכא מסתברא

השיח הציבורי בישראל אוהב קיצורים. הוא מחפש פתרונות מהירים. משפט שמתחיל – צריך להסתיים. פרשה שמתחממת – יש לכבות. אך לעיתים, דווקא הפתרון המדומה הופך לגרעין העמוק של המשבר. כך הוא הדבר כאשר נבחנת האפשרות לחתום על הסדר טיעון עם בנימין נתניהו. זוהי אינה רק הכרעה משפטית. זוהי נקודת מפנה אסטרטגית חברתית, שיש לה פוטנציאל לערער על יסודותיה של החברה הישראלית. מי שמביט לעומק רואה: לא הסכם בין אדם למערכת – אלא הסכמה סמויה בין עייפות מוסדית לבין זיכרון ציבורי מתעתע.

הסדר שאינו מסיים דבר

הסדר טיעון, במהותו, מציע תכלית מעשית. הוא חותר לסיים הליך ארוך, להימנע מהעמסת ראיות, לקצר את הדרך. אלא שכאשר מדובר בדמות ציבורית מהותית, כראש ממשלה לשעבר, אין מדובר רק בהסכם פרוצדורלי. החברה אינה מבקשת פשרה – אלא פסק. אין זה רק תיק פלילי, אלא כתב אישום מוסרי, שנוגע בשורשי מושגי ההנהגה, האמון, והחוק בישראל.

הסכם טיעון עם נתניהו לא יסגור את השסע אלא ירחיב אותו. הוא לא יקרב לבבות אלא יפלג תודעות. לכל צד תהיה אמת משלו – והמערכת, במקום לשפוט, תשתוק. וכאשר המערכת שותקת, הוויכוח ברחוב הופך לסוער יותר, חשדני יותר, מסוכן יותר. זהו הסדר שמייצר לא הכרעה – אלא ריק.

אובדן הריבונות המשפטית

מערכת המשפט בישראל, רבת עוצמה ככל שתהיה, מבוססת על אמון. לא על כוח פיזי, אלא על תודעה ציבורית של צדק. אך כאשר אדם הנתפס כאדריכל של מתקפה רטורית עקבית על המוסדות, מצליח להגיע להסדר נוח – האמון נפרם. זוהי אינה תחושת ויתור, אלא ויתור ממשי על ריבונות ההיגיון החוקי. אם האדם שהאשים את היועמ”ש, תקף את המשטרה, הכפיש את בית המשפט העליון – חותם הסכם, ולא נידון עד תום – המסקנה ברורה: מערכת החוק יודעת להרתיע את החלשים, לא את החזקים.

זו אינה ביקורת משפטית. זוהי אבחנה סוציולוגית. השאלה איננה אם נעשתה פשרה נכונה מבחינה טכנית. השאלה היא כיצד תיזכר הפשרה בעיני תלמידי האזרחות, חיילי החינוך, מצביעי הדור הבא. ואיפכא מסתברא: דווקא אלו שירצו לבצר את שלטון החוק – יגלו שהם תרמו להתרוקנותו ממשמעות.

ניצחון תודעתי שמתחפש לפשרה

אם בוחנים את התנהלותו של נתניהו לאורך השנים האחרונות, אי אפשר שלא לזהות קו ברור של נרטיב מתהווה. קורבן למערכת. לוחם שנרדף. מנהיג שלא נכנע. הסדר טיעון, אם ייחתם, רק יבסס את הנרטיב הזה. תומכיו יראו בו גיבור שנאלץ לוותר. מתנגדיו ירגישו תסכול. המערכת תכריז על סיום, אך תותיר אחריה תחושת החמצה רועמת.

כך נולדת הצלחה אסטרטגית שמתחפשת לוויתור. במקום הכרעה שיפוטית עם ערך חינוכי, החברה תישאר עם פשרה שאין בה לא צדק ולא הודאה. החוזה החברתי הדמוקרטי, שהיה אמור להתחדש ברגע של גילוי אמת – ייחתך בתפריו. וזהו בדיוק המקום שבו נולדת סכנה עמוקה יותר.

דור העתיד כבר מפנים

הסכנה הגדולה אינה נתניהו. היא הילד שצופה באירועים ומבין מסקנה הפוכה. לא תשלם מחיר על שחיתות, אלא אם לא תדע להחזיק מעמד. הצדק איננו ערך – אלא פונקציה של כוח. המשפט איננו אמת – אלא כלי מיקוח. אלו תובנות מסוכנות לחברה צעירה, המורכבת ממגזרים, מתחים, אתגרים קיומיים. החברה הישראלית אינה יכולה להרשות לעצמה לחיות עם אמיתות מעוותות. ברגע שהתקבע הרעיון שניתן לשרוד משפט בעזרת רטוריקה ציבורית, הושלם המעבר מדמוקרטיה חוקתית לדמוקרטיה תודעתית – בה החזקה התקשורתית מנצחת את האמת המשפטית.

המלצות למניעת השבר האסטרטגי

השלב הראשון הוא להכיר בכך שמדובר לא בתיק אישי אלא בפרשה לאומית. בהתאם, יש להפעיל כלים לא רק משפטיים, אלא מוסריים, אסטרטגיים, חינוכיים וציבוריים. המערכת המשפטית צריכה לנסח מחדש את תפקידה – לא כבוררת בלבד, אלא כמכוונת ערכים.

השלב השני הוא לגייס את הציבור לחשיבה, לא לרגש. כל שיח על הסדר טיעון צריך להיות פתוח, מושכל, מחנך. לא רק האם נכון לסיים את המשפט – אלא איזו שפה מוסרית ואזרחית אנו רוצים להותיר אחרינו.

השלב השלישי הוא להטמיע לקחים חקיקתיים. אין די בפתרון זמני. יש לקבוע עקרונות נורמטיביים להסדרים עם נבחרי ציבור. להסיר את מסך הפשרה ולאלץ כל עסקה לכלול רכיב של אחריות ציבורית, קלון ערכי ותקופת צינון מוסרית.

השלב הרביעי והעמוק מכל, הוא להפסיק לפחד מהאמת. גם אם היא כואבת. גם אם היא תוביל להחרפה רגעית. אמת לא שורפת מערכות. היא משקמת אותן. שקר שמתחפש לפתרון – הוא זה שמחריבן.

סיום

חברה דמוקרטית נמדדת לא רק בכוח מוסדותיה – אלא ביכולת שלה לומר אמת לעצמה, במיוחד כשהיא לא נוחה. הסדר טיעון עם בנימין נתניהו עשוי להיראות כפשרה מתבקשת. אך הוא גם עלול להיות רגע אסטרטגי קריטי שבו המדינה תאמר לציבור שלה: החוק הוא הצעה, לא חוקה. הצדק הוא ניהול, לא עיקרון. ההסכמה מסוכנת לא מפני שהיא רעה – אלא מפני שהיא שקטה מדי.

מי שמבקש יציבות, חייב להעז להביט לסערה בעיניים. ומי שמבקש אמון – חייב לומר אמת גם כשהיא שורפת.

פרופיל אישי | ד”ר עו”ד יריב וינצר

סוציולוג, אסטרטג, עורך דין פלילי, מומחה לניהול איפכא מסתברא.

מומחה לבניית תודעה ציבורית, להובלת שינוי אסטרטגי במוסדות ביטחוניים, ולפירוק קונספציות חברתיות ופוליטיות דרך גישת החשיבה “איפכא מסתברא”.

בעל ניסיון של מעל 20 שנה בליווי אישי של בכירים בצה”ל, במשטרה, במערכת המשפט ובזירה הפוליטית.

מרצה בכיר בצה”ל ובמשמר הגבול. עו”ד פלילי שהתמחה בפשיעה חמורה, כתב דוקטורט סוציולוגי פורץ דרך על יחסי כוח, תודעה וגבולות מוסריים במדינה דמוקרטית במצבי משבר.

מייסד ונשיא עמותת “גיבורים קטנים”, שזכתה באות הנשיא למתנדב והובילה חקיקה לשינוי המונח “מפגר” ל”מוגבל בשכלו”.

כותב הספר “האיזון השברירי: דמוקרטיה, ביטחון ושלטון בישראל” – מסמך אסטרטגי וחברתי מקורי על ישראל של אחרי 7.10.

מאמין כי תפקידו של אסטרטג הוא לא לחקות את החשיבה הרווחת – אלא להציב מראה חדה, מוסרית, אמיצה.